על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום חמישי, 3 בנובמבר 2016

לאהוב את המדינה: להתעלל בארץ

הרי ירושלים: נוף וכביש (צילום: עומרי רובין)
מי לא עמד פעם והשקיף על גבול בין שתי מדינות וחשב על השרירותיות והטכניות של המושג הזה, בין אם זו תחנת גבול שקטה עם שוטר מנומנם בתוך מטעי הבננות, בין הודו ונפאל למשל, ובין אם מדובר במעבר מגודר היטב, מאובטח ומפלצתי – כזה שבין ישראל ורצועת עזה. המחשבה הזו עולה ביתר שאת כשמשקיפים ממטוס, כשמתבוננים בציפורים נודדות, או כשמטיילים ברמת הגולן בזמן שפיצוצים אדירים נשמעים לא רחוק. המדינה וגבולותיה הם רובד תרבותי, אנושי, שמיכה שמוטלת על הארץ ומתווה לה קצוות שונים לאורך הדורות. השמיכות מתבלות ונקרעות, מוחלפות ומתחדשות, בני אדם נעים ממקום למקום, חיים ונקברים – והארץ לעולם (או לפחות בינתיים) עומדת. 

עם כל זאת, רובנו לא מסוגלים כמעט לתרגיל הדמיון שג'ון לנון דורש מאתנו, וודאי בנחלה המזרח-תיכונית שאנחנו חיים בה. המדינה, בצדק כנראה, נראית לנו כהתארגנות הכרחית ונחוצה כדי שלא יהיה כאן הגיהינום של הובּס, או במקורותינו שלנו – מה שקורה אלמלא מוראה של מלכות. יותר מזה – ידוע לנו היטב שמה שעשוי להיראות שרירותי ברמה החווייתית והפילוסופית, יש לו היגיון משלו בתוך ההיסטוריה. מדינות הן אולי דינמיות ולא נצחיות, אבל יש היגיון היסטורי שמסביר מדוע האנגלים חיים באי באוקיינוס או מדוע התנועה הציונית שמה פעמיה לכאן ולא לאוגנדה, בין אם זה נראה לנו היום רגע היסטורי מקולל, או מבורך דווקא. 

אבל תפיסה 'רזה' של לאומיות, שרואה במדינה התארגנות אנושית הכרחית שמבקשת לאפשר לאזרחיה (בלי הבדל דת גזע ומין לפי מגילת העצמאות) ביטחון ומקסימום חירויות היא ממש לא בון טון (אם אי פעם הייתה) - שלא לומר רחוקה שמיים וארץ מהסגידה והקידוש של המדינה היהודית שאנחנו מוצפים בהם מכל עבר. מבחני נאמנות ללאום (בצבא שירתת?), זובורים השכם והערב למי שלא עושה את המדינה לטוטפות בין עיניו, רדיפת שמאלנים, יהודי נשמה-ערבי בן זונה, הצל ולה פמיליה ועוד קצרה היריעה וממילא הרשימה מוכרת טוב מדיי כך שאין מה להאריך. 
אולי כך קורה עם מדינה שאין לה גבולות והיא מבקשת לכבוש לה עוד ועוד מן הארץ ואולי צדק שטפן צוויג כשכתב למרטין בובר ב-1917 שהיהודים לא זקוקים לדגלים והמנונים – כי הנה הולכת וצוברת תנופה תפיסה של לאומיות אורגנית, שעמדה ועומדת מאחורי משטרים קסנופוביים, גזעניים ולא פעם גם פושעים. המדינה הופכת מנתון תרבותי לנתון של טבע, הקשר בין אזרחי המדינה (היהודים) לארצם הופך לעניין מיסטי ואפריורי והכף נוטה בבירור לרעת הדמוקרטי והאוניברסלי.

בתוך כל זה אפשר לשכוח לרגע שהנתון הטבעי האמתי שאנחנו חיים ומתים בו הוא הארץ. הארץ המלאה, הפתוחה, חסרת הגבולות במהותה, שהאדם ותרבויותיו משרטטים עליה קווים וצורות. לי נדמה שהשכחה הזו היא אחד הדיסוננסים הכי גדולים של הדור – אנחנו נשבעים אמונים ליציר מלאכותי ואנושי שהמלכנו על עצמנו ומתעללים בכל מה שהעניק לנו הטבע. דוגמה טובה לזה היא מה שמתרחש בכבישי הארץ במשמרת של הימין, שמטיף בעוז לאהבת מדינת ישראל רבתי מן הסוג שהזכרתי קודם.  

אין צורך בסטטיסטיקה המטורפת שמדברת על זינוק במספר כלי הרכב בכבישים כדי להסביר את זה, די לנסוע בעקביות בכבישים בעשור האחרון כדי להבין שהאובססיה הציונית לבטון ומלט עדיין בתוקף. במדינה זעירה וצפופה כל כך, שזקוקה הייתה לתכנית לאומית לשמירה על שטחים פתוחים, נדמה שהתכנית הלאומית נתקעה בשנות הששים – כשקידמה הייתה רכב פרטי ואוטוסטרדה. אין צורך להיות מהנדס תנועה, או מומחה למשהו, כדי להבין שמתחת לרטוריקה הלאומנית הנפוחה, משהו עמוק משובש ביחס אל הטבע והארץ. 
דוגמה מאלפת ועצובה לכך מצאתי לא מזמן בכתבה על כביש 1 המחודש. הנה ציטוט משיחה עם אדריכלית הנוף: 

"מי שנוסע היום משער הגיא לכיוון מוצא, נהנה מכביש מרווח שבו שלושה מסלולים בכל כיוון. השינוי התאפשר כתוצאה מהגבהת מפלס הכביש באמצעות מילוי עפר. באופן טבעיככל שהכביש הוגבה, כך תחושת התנועה בתוך וואדי צר היטשטשה. בזמנו עלתה האפשרות של העברת הקטע הזה בתוך המנהרה, כדי לשמור על הנוף. מדוע זה לא קרה? אהרונסון משיבה, כי הוחלט שלא משום שהנוסעים לא היו רואים את הנוף". (הדגשה שלי)

אני לא נכנסת לוויכוח ההנדסי מקצועי עצמו, גם מהיעדר כלים וגם מכיוון שנימת דברי האדריכלית מעידה בעיניי על הכובע שבוער. אני חוזרת על הדברים כי הם לא פחות ממדהימים בעיניי: הוחלט שלא למנהר את הכביש, מכיוון שמנהרה הייתה גורמת לכך שלא רואים את הנוף. כלומר נבחרה האפשרות ההרסנית יותר, שכרוכה בעוד אספלט ובטון, בהרחבה של הכביש וסתימה של הגיא, כי עדיף שנראה את הנוף, גם אם הוא הרוס. זו תפיסה שבאקדמיה היו מכנים 'אנתרופוצנטרית' ; האדם וחושיו במרכז, עד כדי כך שהנוף לא קיים אם לא רואים אותו. התהייה הפילוסופית העתיקה מה קורה לעץ שנופל ביער שאין בו אדם מקבלת פה תשובה ברורה וחדה – אין כזה עץ בכלל. 

היסטוריונים מסוימים ניתחו את הציונות (שביד, מי שמתעניין) כמהלך פסיכואנליטי של מרד באב, בבית אבא – ורצון להתאחד ולהתמזג באימא הארכיטיפית, שהיא כמובן האדמה. החלוצים הראשונים ביקשו לבטל את הגבול שבינם ובין הארץ, אבל גם לגאול אותה משממונה הקודם, עד כדי כך שבאמצעות הבנייה והעבודה חשו שהם בונים ויוצרים אותה מחדש, כמעט כאילו שהיא לא הייתה קיימת קודם – ממש כמו ענין המנהרה. אז אוי לה, לאימא שהנכדים והנינים שלה לא לומדים שום דבר חדש וממשיכים עוד ועוד מאותו הדבר, לדבר גבוהה-גבוהה על אהבתם ולדרוס ולרמוס אותה יום יום.  

אבל מעבר לזווית המקומית-ישראלית יש כאן שיבוש עמוק, יסודי, במקום שנדמה לנו שאנחנו תופסים בהוויית העולם – בעידן האנתרופוקן. 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה