על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שני, 14 בנובמבר 2016

געגועים

הגעגועים למתים הם אבטיפוס של הגעגוע ומהם כאילו נגזר כל געגוע אחר; הם מקיפים בבת אחת את מה שיכול היה להיות ואת מה שהיה ולעתים הראשון בולע את השני, מטשטש אותו, בורא זיכרון חלופי ככל ששנות האובדן מתרבות ודוחקות את ההוויה המשותפת עמוק אל תוך העבר. היום הגעגועים לסבתא התגלמו לי במקום; רחוב אלנבי כולו הפך לבבואה דחוסה שייצגה כבחלום את הדירה הקטנה, את סיפוריה הרבים וחפציה המעטים של סבתא. מעט המחזיק את המרובה. 

כל קונדיטוריה ישנה עם מפות שולחן מהוהות הייתה הסיפולוקס האדום, בית התבשילים של אווה ואווה עצמה שניבטה מחלון הראווה הלא נקי - היו השכנה מהקומה השמינית - ושלטי הרצענים, השענים והאוטובוסים המפויחים השלימו את התפאורה בתפקיד הטפטים שעל קירות הבית והעולם.

המנעול החלוד על בית הכנסת 'מושב זקנים' החזיר אותי מהזיית הפתע והזכיר שמושב הזקנים נעול וחתום, שהדור הבוגר של המשפחה הוא כעת אני, המחפשת פה ושם את קרבתם של זקנים לא-לי. ואף על פי כן רחוב אלנבי נראה היה לי עדיין כל כולו געגועים, לא שלי - אלא של המקום לעצמו שבראשונה; של הקיר המתקלף לשכבת הצבע המקורית, של בית הכנסת הנעול לקול תפילה ושל השעונים הדוממים בחנות ליד מכוונת.

מבעד לרדיד שקוף של געגוע בתוך געגוע, הקיום המוחשי של הדברים היטשטש, כמו בבואה רועדת שנלכדה בטיפת גשם. נכנסתי בהחלטיות לחנות הספרים המשומשים, כנכנסת לסירת הצלה, מקווה שדווקא כאן מכל המקומות ייפגשו מחדש הזמן והמקום. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה