על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שני, 3 באפריל 2017

שתי הערות בשולי "בן גוריון: אפילוג"

צילום: אבישי טייכר
סיפורו של הסרט הדוקומנטרי הזה הוא סיפורו של איש שעיצב במידה רבה את המסגרת הפוליטית שבה אנחנו חיים והוא גם סיפור יפה על סליל ישן ששכב במחסן והעלה אבק עד שהתגלה מחדש. לכאורה, עניין לחובבי היסטוריה ותולעי ארכיון, אבל בפועל – מסמך מרתק, שחלק מהעניין שהוא מעורר נובע מפער הדורות הבלתי נתפס ומאיזה געגוע (שעל הרכיב הנוסטלגי והאליטיסטי-אשכנזי שלו ניתן להתווכח) ל'מנהיגים שהיו כאן פעם'. 

בן גוריון מתקשר אצלי לפאתוס הרדיופוני הגדול של הקמת מדינת ישראל, לביוגרפיה שלו שכתבה דבורה עומר וקראתי כנערה, לספר ההיסטוריה המשמים בתיכון - ולסרטים ישנים שהוא נראה בהם צועד מהר בבלורית המתנפנפת, כשלצדו שועי העולם של מחצית המאה ה-20'. מאוחר יותר, כשקראתי היסטוריה ביקורתית, הצטייר לי גם בן גוריון אחר, שהיה מעורב בכמה מן המעשים הקשים בתולדות הציונות. אבל גם הדיוקן הזה נותר נפוח, בשחור-לבן, גדול מהחיים. 

בסרט הזה תפסה הדמות שלו לראשונה מבחינתי ממדים טבעיים, אנושיים. מפתיע היה לראות איך הזקן הגמלוני, שמשוחח על מפעל חייו ועל נושאים שהם אי שם ברום העולם, חוצה את מרחק הזמן ומצליח להיות שובה לב וכובש ולפרקים אפילו מכמיר לב ; כגון בסוף הסרט, כשהמראיין מודיע שהריאיון הסתיים ובן-גוריון מציין שהשעון עוד לצדו, שיש עוד רגע או שניים. נראה היה באותו הרגע כאילו הוא מדבר על משהו גדול יותר, על הזמן בכלל, או על הזמן בנקודת חייו ההיא, בסוף הקריירה הפוליטית שלו, אי שם במדבר. 

מתוך הקריאה שהקדשתי בשנים האחרונות לנושא ומתוך הצורך (המעיק, לעתים) להבין את המשמעות של המפעל האידאולוגי הזה, שברצותי או לא אני חלק ממנו, אני רוצה להציע שתי הערות בשולי הסרט. 

הערה ראשונה – על עיצוב האדם והנוף

הציונות הייתה (ונותרה?) אידיאולוגיה ממוקדת מעשה, פעילה (הרי היא 'מפעל'), חסרת מנוחה. באחד הרגעים היפים בסרט, בן גוריון מתכופף לשתיל קטן בגינתו המדברית ומשקה אותו בעזרת צינור. הוא לא נשאל לדעתו על נופי המדבר שאליהם עקר וממילא שאלה כזו לא נראית במקומה, כי ברור כמעט מאליו שהערך של הנוף הוא הממד האנושי שלו, השינוי, העיצוב, ההשקיה, הירוק שבתוך הצהוב. הנוף הוא לא דבר כשלעצמו, אלא אמצעי ומדיום לעיצוב האדם. כפי שהנוף צריך להשתפר, להתקומם מעל 'העזובה ההיסטורית' - כך גם האדם (והיהודי). 

אחד הדברים המהממים (במשמעות המקורית של המילה) בסרט הוא הלהט המהפכני הזה, שבא לידי ביטוי באופן הכי מזוקק ברגע שבו הזקן אומר, בלי להתבלבל (בשנת 1968): "מדינת ישראל עדיין לא קיימת". כי מדינה שהיא לא מגדלור של צדק, מימוש חזון הנביאים ואור לגויים גם יחד אינה דבר ממשי. מדינה היא לא מסגרת מארגנת, סידור מעשי – אלא שאיפה, ווקטור, מאוויים ולכן לעולם מקום אחר. השממה האנושית והנופית זקוקה להפרחה וטיוב אינסופיים, לא משנה כמה ישובים יוקמו ומפעלי תעשייה יכרו את אוצרות הארץ, הציונות תמשיך להיות כמו הנחש שרודף אחרי הזנב של עצמו – עוד יישוב או עשרה, עוד מאבק דמוגרפי, מצב חירום עד קץ הימים, מלחמות למכביר ומתיחה אינסופית של מצב האין-הגבולות. 

הקוד הגנטי הזה נוכח בכל פעם שדורשים ממישהו להוכיח שהוא 'ציוני', לשלוף את קורות חייו ולהראות שגם הוא מחויב לפרויקט האינסופי הזה, שהמטרה בו לעולם מתרחקת. הוא נוכח גם בנדנדה הילדותית שהשמאל הישראלי ממשיך להיטלטל בה, שבין חלום א"י היפה וכור ההיתוך לסברסים - ובין האכזבה היוקדת, האזרחות הזרה והמזוודות לברלין. 

הערה שנייה – על הנבואה

בן גוריון עוסק בסרט בדברי הנביאים, שחזונם מופיע גם במגילת העצמאות, כבסיס לייסודה של מדינת ישראל. הנביאים בעיניו לא היו מוכי אלוהים או רואי חזיונות, אלא הוגים מעמיקים, דמויות מופת מוסריות – ובני אדם בשר ודם. בהיותם אנושיים בסך הכול, מסביר בן גוריון בסרט, לא יכלו הנביאים לדבר עם אלוהים – מכיוון שבלתי אפשרי לדבר אתו. בפרשנות הזו, האנושית-רציונלית לנבואה, מחדד בן גוריון את אחת הסתירות הכי עמוקות של הציונות ; אם אי אפשר לדבר עם האל, מה המשמעות המדויקת של ההבטחה והזכות על הארץ? איזו מן זכות זו? יש מי שצעדו צעד נוסף וניסחו את הסתירה הזו במילים "אלוהים נתן לנו את הארץ אבל הוא לא קיים". 

אם מדובר בזכות היסטורית-לאומית, מכורח הנסיבות הפוליטיות והראייה למרחוק של הנביאים (ולא בזכות דתית-נצחית) – קל להבין מדוע בן גוריון ראה בה עניין מותנה, לא אבסולוטי, כפוף לשיקולי ריאל פוליטיק - שמחייבים חלוקת הארץ בין שני עמים למשל. מצד שני, בדיוק מאותו המקום קל גם להבין את שינויי העומק שבתוכם אנחנו חיים ; האמונה שאין ערוץ ישיר בין אדם לאל, שהתנ"ך הוא ספר היסטוריה לאומי ולא ספר קודש – ספק אם הן נחלת הרוב היום (ודאי לא הרוב הפוליטי). גם בשנות הקמת המדינה, אפשר להניח, רבים סברו אחרת. לתוך עקב אכילס הזה מתפרצים כבר שנים הכוחות המשיחיים, שעבורם הזכות על הארץ היא קדושה ונצחית כמו הספר והפילטרים של המציאות (העולם שסביב, העם האחר) לא קיימים בה, אולי רק כחבלי משיח. 

מעבר לגעגוע למנהיגים 'מהדור ההוא' ולנוסטלגיה שהיא נחמה בלתי מנחמת בעליל (ולעתים גם מזיקה) – זה בעיניי סרט חשוב כי הוא מאפשר להציץ לכמה מנועים רעיוניים שמזינים עדיין את המציאות שלנו. וחוץ מזה, אם אלו לא סיבות טובות מספיק – לכו לראות את הסרט בשביל הפריים שבו ריי צ'ארלס הצעיר מנגן בפסנתר בחדר האוכל של קיבוץ שדה בוקר, מול הקיבוצניקים הנבוכים. 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה