על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום חמישי, 13 באפריל 2017

מחשבות על הרצף


הדבר הראשון שחובה לומר על סדרת הרשת הזו הוא שמדובר בצפיית חובה, לא פחות. ליוצרי הסדרה ולטרנסים והטרנסיות (וסלחו לי מכאן ואילך על העברית הארורה ועל הזכר שבולע את הנקבה) מגיעים שבחים על האומץ, הנכונות להיחשף וכנראה גם התנצלות קולקטיבית על תהומות הכאב, החדירה למרחב הפרטי, המבטים, הלחישות והתהיות ולא פעם גם על האלימות והאכזריות שלא ייאמנו כמעט. 

אחד הנושאים שחוזרים ועולים שוב ושוב בסדרה, דרך הדמויות השונות וסיפור חייהן, הוא הטרנס כאתגר, כסימן שאלה, כמראה שלא רוצים להתבונן בה, כמושך את השטיח הדו-גווני מתחת לרגליים. כאישה לסבית העניין הזה לא זר לי ("אז מי משתיכן מנקה את הבית" זו כנראה ההערה הכי עדינה) אבל הצפייה בסדרה זרקה אותי פתאום למקום שבו אני זו המאותגרת, ניצבת פתאום עם הסטרייטים בתוך הדיכוטומיה של זכר-נקבה.
אפרודיטוס, יוון העתיקה

מצד אחד, היופי שבאתגר הזה והחשיבות שלו ברורים לי בהחלט; אחד הטרנסים, גבר נאה במיוחד ומשכנע לחלוטין, שנולד כאישה ונטל הורמונים, סיפר על חוויותיו המיניות כטרנס ששוכב עם גברים, אבל עדיין נושא אתו את מטען הפגיעוּת והכאב שחווה כאישה. הרגישות הכה נשית הזו, ששוכנת כעת בגוף של גבר ומסוגל כעת להיות 'אחד מהבנים' ואולי לשמור על עצמו אחרת, לענות, לדבר - נגעה לי בנקודה מאוד עמוקה. כאילו הבחור הזה הוא מן סוכן כפול, שמייצג לא רק את עצמו אלא משהו בחוויה הנשית בכללותה, משהו בכמיהה, שהרגשתי לא פעם – להיות חזקה פיזית, להיות מסוגלת לדבר אל גבר בלי לעבור דרך המסננת התרבותית שמבנה אותי כאישה. 

מצד שני, השאיפה הלא מוסתרת של רבים מהטרנסג'נדרים בסדרה היא 'לעבור' כגבר או כאישה, לבצע את ההיפוך המגדרי בצורה שלמה ומשכנעת. גם כאן, הרצון שיעזבו אותך בשקט, שלא יסובבו אחריך את הראש, להיות כמו כולם/ן, הוא מובן מאוד – אבל כאן מונח, לפחות עבורי, גם מוקש. האם השאיפה לעבור כבן או בת למגדר האחר היא לא ההפנמה הכי עמוקה שיכולה להיות של תפקידי מגדר? האם מי שנולד כגבר ונולד מחדש בדמות 'נשית' – כשהלידה מחדש מדגישה את כל הסממנים החיצוניים של מהו גבר, או מהי אישה, מאתגר את תפקידי המגדר או שהוא עושה בדיוק ההפך?

ההדגשה של סממני מגדר חיצוניים, נניח לבוש 'נשי', לק על הציפורניים ואיפור, האם היא לא אימוץ של הצד המדכא במגדר? מצד שני, אם אני מעלה את השאלה הזו אני מחויבת גם לזו ההפוכה – היכן אני חוסה במגדר שלי ובמה שהוא מאפשר לי (או בסממנים החיצוניים שבהם אני בוחרת)? האם לא מובנת לי מאליה ההתאמה בין הפיזיות שלי ובין הסממנים החיצוניים הללו? אבל גם זה לא מדויק. מכיוון שההתאמה שאני חשה היום, בדרך כלל, בין הפיזיות שלי ובין הסממנים שאני בוחרת להעטות עליה היא תולדה של תהליך ארוך וגם כואב; של לשחק עם הבנות ולהרגיש שם לא בבית, של להראות שאני יכולה להיות 'יותר בן מבן', אבל להרגיש שזה לא זה, של לדחות את השמלה והחצאית ובשלב כלשהו להתבונן בהן מחדש, ביתר אהדה. 

שנים של התנגדות, התמודדות ולעתים גם השלמה הביאו אותי למקום שבו המגדר מרגיש לי משחקי ונזיל. עמוק מזה - עצם הרעיון של 'אני' קבוע נראה לי כמו התנגדות לטבע המשתנה תדיר של העולם, כמו היקשרות לדבר שאין לו קיום אמתי, או מהות קבועה משלו. אם האני הוא דבר שנע ומשתנה ללא הרף – הרי שהגוף הוא מרכבה, או כלי, שאפשר לשחק אתו, להתבונן בו מהצד, לראות בו פיקדון יקר שבעזרתו אפשר לאפשר ל'אני' להשתנות ולנוע. ובכל זאת, אם אהיה כנה עם עצמי, ספק אם אי פעם ארגיש נוח עם סממני מגדר כמו עקבים, או איפור כבד. התולדה של התהליך הזה אצלי, לפחות כרגע, היא איזה משחק לא מתחייב בין ה'נשי' ל'גברי'. הטשטוש, כך אני מוצאת כנראה, מאפשר ופותח – בעוד שהבחירה 'החד משמעית' סוגרת, מדכאת. 

הבחירה של טרנס או טרנסית לחצות את קווי המגדר בגוף ממש יש בה איום על קו המחשבה הזה – הבחירה לעבור ניתוח, ליטול הורמונים, לראות בפיקדון הגופני טעות, או ענין שדורש שינוי כאילו מבטלת במחי יד חלק מדרך החתחתים הפרטית שלי בגוף ובמגדר. יש אירוניה מסוימת בכך שדווקא המשחקיות המגדרית שעליה אני מדברת, הנזילות והתנועה, הם המוטיבים הכי בולטים שחוזרים על עצמם אצל כל הטרנסים שמופיעים בסדרה. החיים כפיסול מתמשך של הגוף והנפש, הגוף כאמנות (ולכן גם הקשר לבודי צ'ינג'ינג על כל גווניו) נתפסים דווקא כרקע והסבר להחלטה לעבור, לזוז, לשנות את הפיקדון (השרירותי?) שאתו באנו לעולם. 

אולי, אם כך, מדובר בכלל בתמונת מראה של תהליך אחד – שמופיעה פעם כך ופעם כך, בהבלטה והדגשה מצד אחד ובטשטוש ועמעום מצד שני? הנקודה הזו גורמת לי לחשוד בעצמי שהעניין העמוק שמבחין בין מי שבוחר כך למי שבוחר אחרת הוא דווקא סוג של אקסהיביציוניזם. האם הרתיעה המסוימת שמתעוררת אצלי נוכח ההחלטה לאתגר את הגוף, לחצות את הקווים – קשורה לרתיעה שלי מהחצנה, מלעשות רעש, להרים את הקול? להוכיח את העולם בדרך אסתטית, דרך הגוף? וכאן שוב תהייה – האם השנים הארוכות שלי בזוגיות חד מינית לא השתיקו אצלי את המקום המחצין, המביע, המשתף את העולם (או לפחות לא שם עליו קצוץ)? האם המשטור הפנימי שאני עושה לעצמי כשאני מסתובבת עם בת זוגי בעיר העתיקה בירושלים, למשל, ולא מעלה בדעתי להניח עליה יד, הוא כניעה לדיכוי, או שהוא פשוט אני הלא כל כך אקסהיביציוניסטית? שמעדיפה שלא להביע את עצמה דרך האסתטי והחיצוני? אין לי תשובה טובה. 

כמה עשורים אל תוך החיים שלי בעולם הזה הביאו אותי למסקנה, או לתחושה, אם תרצו – שתפקידי מגדר הם אוסף שרירותי (ואולי היסטורי-חברתי) של תכונות ורגישויות שהחברה מצמידה למופע גופני מסוים (זכר או נקבה, XX או XY), שלו כשלעצמו אין שום משמעות מחייבת. לכל היותר, אני מוכנה לקבל את האפשרות שיש קישור סטטיסטי, חלקי, אולי כעניין של אבולוציה תרבותית, בין חלק מהתכונות ה'נשיות' לנשים והללו הגבריות לגברים. גם האפשרות האחרונה מותירה מרחב ענק של דיכוי ושל צפיות לא ממומשות מנשים וגברים בעולם הזה. הבחירה של טרנסים וטרנסיות לייחס לקשר הזה ערך, עד כדי נכונות לעבור בגללו שבעה מדורי גיהינום, היא אתגר ישיר ומרתק מבחינתי.

לסיום, אולי כל בחירה של אדם אי שם על הרצף, היא איזון חד פעמי, ייחודי רק לו, בין כניעה והתנגדות, המאפשר לו לספר את סיפורו, לפסל את חייו ולפעמים (כך מלמדת הסדרה) פשוט לשרוד.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה