על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שלישי, 18 ביולי 2017

מאיגרא רמא: מחשבות אסוציאטיביות על ההימלאיה ונחל אשלים

 "חרון אפו של אלוהים נם את שנתו. נגנז מיליון שנה לפני בוא האדם ורק לאדם הכוח לעורר אותו. 
הגיהינום לא מלא כדי מחצית..." 

(קורמק מקארתי / קו אורך דם או אדום של ערב במערב). 


לאדאק. 5000 מ' ובמגמת עלייה. 
לפני עשור יצאתי לטייל לבדי ברמות המישוריות הגבוהות של צפון הודו. אחרי חודשים ארוכים בערים גדולות, צפופות מאדם ובהמה, מרחבי ההימלאיה שנפתחו פתאום מבעד לחלון הג'יפ המלוכלך היו הקלה, גם אם האוויר הלך והידלדל בהתמדה. הענן שנבלענו בו והמונסון האדיר ששטף את הכביש ההררי נראו אז כאות וסימן לבאות, להצטללות ושינוי. בטיול ההוא התחדדה אצלי איזו יכולת לראות בנוף – עם כל היותו ממשי באבניו וצוקיו המזדקרים, מן משל רליגיוזי. בלשונו (השמאנית משהו) של פנחס שדה, האדמה כגופו של האלוהים, או לפחות כאיזו הוויה חידתית, רבת משמעות, שאני וכולנו גם יחד קשורים אליה בעבותות של לידה ומוות. 

נראתה לי מובנת מאליה, כמעט לא דורשת הסבר, העובדה שזו ארצו של בודהה, מלך הריקות והאינות וששם למטה במישורים המהבילים נותרו הפנתיאונים הצבעוניים ומחרוזות הפרחים הקמלות בפתחי המקדשים. כשהתחלתי בטיפוס, במקום שבו הכביש נגמר והמרתי את קצב הג'יפ בשרירי הרגליים, תחושת ההצטללות אפילו גברה. קבוצת המטיילים שסביבי לא הוסיפה ולא גרעה, בני אדם היו תפאורה חולפת על במת הטבע; העניין האמתי היה ביני ובין העולם ואולי היה בכלל 'העולם', כי מה מן ה'אני' שלי היה שם עד היום אינני בטוחה. ההוויה המתוחכמת והמערבית שלי עברה רגרסיה לאיזו הוויית צליין, שכל מעייניו בדרך וביעד ; בכל מקדש קטן בדרך סובבתי את גלגלי התפילה ולכל התרחשות, לכל אבן או עץ שפגשתי הייתה איזו מהות סמלית, מופשטת, לא פחות חזקה מן המוחשית. כך גם הפסגה שאליה צעדנו והתנשאה מעליי, מתעתעת ואוורירית. 

לא היה לי צורך בשום נקודת ציון אנושית כשהגענו, צועדים בקושי, לגובה 5500 מ'. הספיקה הפעמונית הכחולה שחיכתה ממש בקצה העלייה והמבט ממעוף הציפור, שהוא קרוב מכל לנקודת מבטו של האלוהים, שבקיומו לא הצלחתי לפקפק אז. 

בלילה נרדמתי בשק השינה מתחת לחופה אדירה של כוכבים. האובדן הגדול שחוויתי כמה חודשים קודם לכן, של אמי הארצית, כאילו התפוגג לגמרי ויכולתי לראות את עצמי, זעירה כמו חיפושית, מסתובבת לאט בחלל עם כדור האדמה הגדול, שייכת לזרימה הגדולה יותר של הדברים. ידעתי שאני ארוגה בגורלה של האדמה הזו ועתידה לחזור אליה ברבות הימים והידיעה העמוקה הזו ביטלה כל תחושה של זרות ומרחק. 

אינני יודעת אם כך הייתי חווה את זה היום – לו הייתי חוזרת לשם בנקודת הזמן הזו בחיי. אין דרך לדעת האם הנוף היה מן ריק, שאליו השלכתי חוויות, תכני אישיות, תהליכים פסיכולוגיים, או שמא דווקא אני הייתי הריקה והצלולה ואליי הנוף משליך את אמיתותיו. אם כך ואם כך, התחושה הייתה של אין חיץ, חוסר פחד וחדירות מוחלטת לעולם. 

הרגעים ההם והמסע כולו נותרו אתי מאז ; מתחת לפוליטיקה, ליומיום ולשפה - שהם גבולות ומחיצות. היות חלק מן העולם ולא רק מתבוננת מן הצד, עולה לרגל ולא כובשת, נשאר אתי מתחת לפני השטח גם בהוויה העירונית, המערבית, השגרתית. ההכרה הזו, שהיא יותר חוויה מהכרה – נוכחת יותר מכל בזמן טיול בטבע, אבל יש לה כוח משלה והיא יכולה להכות פתאום, ללא שום התראה ברגעים הכי פחות צפויים.

נחל אשלים 2017. צילום: רט"ג
דרך אותן העיניים וכנראה שלא ברצוני, אני מפרשת גם את האסון והחורבן, שמהם יש במקומותינו בשפע בשנים האחרונות. הרגעים הצלולים ההם ברמה הטיבטית הם הדלק האמתי לזעם ולעצב שאני נתקפת כשאני רואה אשדות של נפט ממאגרי חברת קצא"א זורמים בשמורת עברונה וממש לאחרונה – צונאמי של חומצה רעילה מבית כי"ל שוטף במורדות נחל אשלים והורג יעלים, שיטים וחרקים, מחולל הרס שמוקדם עדיין לאמוד. ברור לי שכדי לעצור במשהו את התהליכים ההרסניים שיגרמו לנו בקרוב לאכלס כדור רותח, קירח ומת, צריך לחזור במשהו ליחס הקדמוני לאדמה כאל גוף מזין ומחיה, שאנחנו מחוללים בו רצח אם קולקטיבי, לא פחות. צריך לראות לפחות פעם את הפאר שבקרב יעלים, לשבת ליד גב מים במדבר או להירדם תחת הצל המחייה של עץ שיטה בצהריים. 

רק ככה אפשר לכאוב את כאבו של היעל שבתמונה, שסבר לתומו שהוא ניגש לגב מים, גמע את החומצה הרעילה של רותם אמפרט ולא הצליח להיחלץ מהנקיק, שחובק אותו כאילו נועד לו ולמותו. וכמוהו עוד שליש מן היעלים בנחל, שמתו בינתיים. 

מקובל לדבר על כך שכדור הארץ ואולי בכלל אותה אלילה קדמונית שהיא אימא אדמה, פסיבית ומקבלת, תקום מן ההריסות בדמות אלה הרסנית ותשיב לאדם כגמולו – ואולי היא כבר עושה את זה. מאחורי האמירות הללו מסתתר הרבה יותר מהבנה מדעית-אקולוגית שאנחנו מתעסקים עם מערכת חיה ושכל שיבוש יביא לשיבוש חוזר. בעיניי יש כאן אינטואיציה עמוקה, אולי חוצת תרבויות, שקשורה בשכר ועונש וביחס שבין אדם ומקום. מספיק לגשת לסיפורי המבול, או לערי הכיכר הנהפכות (ממש לא רחוק מנחל אשלים) כגמול על הרוע והרשע האנושיים. 

פרפורי הגסיסה של ים, צפון ים המלח 2017
אם במשלים רליגיוזיים ובאזור ים המלח מדובר, נדמה לי שהדוגמה המובהקת ביותר היא הבולענים, שנפערים בקצב מסחרר מתחת לחופינו, יישובינו, מגרשי החניה והכבישים שלנו. שומטים לנו את הקרקע מתחת לרגליים ומגחכים בסרקזם וביופי ירחי תכלכל על האתוס הציוני, על היומרה לכבוש את הנוף ועל משפטים רומנטיים כמו "עתיד מזהיר צופן לה המחר". 












אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה