על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שלישי, 10 באפריל 2018

לסבתא, באשר הנך / הקדמה ופרק ראשון


את סיפורי השואה של סבתא שמעתי מגיל צעיר, כנראה צעיר מדיי. כשאני עדה היום לדיונים על הוראת השואה בגן ובבתי ספר יסודיים, אני לא יכולה שלא להיזכר בנו הנכדים, ישובים על השטיח הצבעוני, בטוחים ומוגנים - ושומעים על סבתא הנערה, נמלטת מאימת הנאצים ומזוועות הטבע האנושי, בהונגריה המופגזת והבוערת של מחצית המאה הקודמת.

היא לא חסכה מאתנו דבר וסיפרה את הסיפורים הקשים ביותר באיזו אגביות יומיומית, שעמדה בניגוד צורם ובלתי נסבל לכל דבר אחר ששמענו בבית הספר, ברמקולים הפומפוזיים של טקס יום השואה ובלימודי ההיסטוריה. התוצאה למשך הרבה שנים הייתה דסנסיטיזציה, אולי הכרחית, שהרחיקה אותי מעוצמת האירועים וגרמה לכך שלא אשאל שאלות ואסתפק בפרטי הסיפורים שחזרו שוב ושוב. אפילו ביקור בהונגריה ותמונות עדכניות שהראיתי לסבתא בשעתו לא שינו את העובדה הזו מן היסוד. 

רק כעבור שנים, לאחר שסבתא נפטרה ובהשראת הגעגוע והאובדן, הצלחתי להביא את עצמי שוב לעיין בסיפור והפעם - בעין בוגרת ואמפתית יותר, חסינה יותר לפוליטיזציה הצינית של השואה במדינת ישראל של שנות האלפיים. 

באותה תקופה מצאתי את עצמי ניגשת פתאום לספרים שעליהם סבתא המליצה ולמרות היותי תולעת לא קטנה מעולם לא קראתי. ניסיתי להבין את העולם שאבד לה לנצח, אך שוחזר מעט-מעט בין קירות הסלון הקטן שלה, עם המוסיקה הקלאסית וספרי השירה הכבדים; שגרירי מדינות זרות בקיצים הלוהטים של דרום הארץ. לא רק הרקע התרבותי וההיסטורי עניינו אותי, אלא גם גלי ההדף שהשנים ההן, 1938-1945, חוללו בתוך הפסיכולוגיה המשפחתית שלנו, הולכים ומתעדנים מסבתא, לאימא ואלינו. 

את יומנה המתורגם של סבתא מן השנים 1944-1945 ברצוני להגיש בלי הקדמות ארוכות וללא תיווך מיותר, מכיוון שכוחו דווקא בהיותו מרוכז ומצומצם. החל מהיום מדי שבוע אפרסם פרק אחד מתוך היומן. בסוף פרקי היומן אפרסם כמה פוסטים משלי, שעניינם ההתמודדות האישית שלי עם חומרי היומן ומרכזי הכובד של הסיפור כפי שאני מבינה אותם היום. למען הסדר הטוב, חשוב לציין שהתרגום נעשה מגרסה אנגלית של היומן, שתרגמה דודתי, משמע הוא תרגום של תרגום – מכיוון שהמקור עצמו איננו נגיש לי מסיבות שאין זה המקום לפרטן. שמות מקומות ואנשים תורגמו ישירות מהונגרית, שכן אני דוברת את השפה ברמה טובה למדיי. 

על אף ששמעתי את מרבית הסיפורים שכאן אינספור פעמים, רק במהלך התרגום וההתלבטויות הטכניות לגבי כינויי הגוף בעברית – חלחלה אצלי ההבנה עד כמה זהו סיפורן של נשים. אני מבקשת להקדיש את היומן בגרסתו זו לאימא, מריון אונגר ז"ל, לאמה מגדה ז"ל, גיבורת הטקסט הזה ולאמה של מגדה, ג'ני שילד ז"ל, שמעולם לא הכרתי אך סבתא תמיד סיפרה שיצאה לעבוד ולפרנס את משפחתה אי אז בשנות העשרים, כשהדבר היה חריג ולא מקובל. לא הייתי זקוקה לטקסט הזה, שמספר על מגדה צעירה, מלאת תושייה ואמיצה מאין כמוה, כדי לדעת שאני בת לשושלת של נשים דעתניות וחזקות. ובכל זאת. 


פרק 1 – גירוש מבודפשט וחזרה


בודפשט, 23 לאוקטובר, 1944: על כל אישה מגיל 16 ועד גיל 40 להתייצב במגרש הכדורגל, כשברשותה בגדים חמים וחפצים למספר ימים. כך נכתב בכרוז.

אני הייתי אחת הנשים שהגיעו מכל רחבי בודפשט. התגוררתי במה שכונה אז "בית יהודי" ; כוכב צהוב גדול, שמידותיו 70 ס"מ רבוע, סימן את פתח הבית בשכונת ליפוטווארוש (Lipotvaros). כעשרים נשים עזבו את הבניין בן חמש הקומות בדרכן למגרש הכדורגל. על כולנו היה לענוד על המעיל והשמלה טלאי צהוב שמידותיו 10 ס"מ רבוע. ארזנו מזון ובגדים, אבל לא יותר מדיי, כדי שנוכל לשאת הכול עמנו. 

זו הייתה השנה הרביעית של מלחמת העולם השנייה.

כולן היו לבושות בהתאם לסטטוס החברתי-כלכלי שממנו באו. חלק מן הנשים היו בתלבושות סקי, מן הזמנים שליהודים עוד מותר היה לעשות סקי. אחרות לבשו מעילים מהוהים, נעלו נעליים משומשות ונשאו תיקי גב שנתפרו מסדינים ישנים.

השעות חלפו. חילקו אותנו לקבוצות שעליהן שמרו ז'נדרמים הונגרים או חיילים גרמנים. ברגע שנאספו מספר קבוצות הורו להן לעזוב את המגרש. תורנו הגיע אחר הצהריים. בקבוצה שלי הייתה רק נערה אחת מהבניין שלנו ושמה קאטו. היא הייתה בת 19, כמוני. בלונדינית ותכולת עיניים, ממוצא דני. על הקבוצה שמרו חיילים גרמנים. 

את המסע אל הלא נודע התחלנו מאוחר באותו היום.

החושך החל לרדת, אך הכרתי את בודפשט היטב והופתעתי לגלות שאנחנו בדרך לרחבת מרוצי הסוסים. כשהורו לנו למצוא מקום לישון בו, בין ספסלי הצופים הריקים, העלטה כבר הייתה גמורה, אבל אפילו בחושך יכולתי לנחש שאין סביבנו חדר לישון בו. בחרתי את אחד המושבים הריקים כדי להעביר בו את הלילה. למרות המון האדם שמסביב, חוסר הוודאות, העובדה שעמדתי על הרגליים 12 שעות ברציפות והעתיד שנראה קודר מתמיד, שקעתי בשינה מיד. 

התעוררנו מוקדם לקול נביחות כלבים ופקודות באוויר הבוקר. היום האיר מעל ים של נשים, ששכבו מכווצות על המושבים ועל הקרקע. קאטו ואני הבחנו בשכנים אחדים מהבניין על רחבת הדשא וניסינו לפלס אליהם דרך, אך בקצה שורת המושבים עצר אותנו חייל גרמני. ניסיתי להסביר בגרמנית והוא השיב בגרמנית עם מבטא זר, שהסגירה שהוא מתנדב בלגי מחבל פלנדריה. הוא הרשה לנו להתקדם לעבר הדשא ושלח אתנו מתנדב בלגי נוסף, אך בדרך לרחבה עצר אותנו קצין גרמני והורה לנו לשוב על עקבותינו. 

חילקו אותנו לקבוצות מחדש והמשכנו בדרך, מלוות על ידי חיילים גרמנים. לאחר שלושה ימים הגענו למחנה מעבר. היינו כ-300 נשים. כשהתקרבנו לשער הכניסה זכינו בטעימה ראשונה של חיי המחנה העתידיים ; משאית גרמנית שעטה לעבר השער ודרסה חבורת נשים שלא הספיקה להימלט. 

שתי גופות נותרו על הקרקע, אבל הלקח נלמד : אנחנו טרף.

מחנה המעבר היה פעם דיר חזירים ובכל אחת מן המכלאות התמקמו כעת שלוש נשים. כדי למנוע מהצחנה לצאת הורו לנו לסגור את הדלתות. 

כאן בילינו את הלילה.

קאטו ואני היינו ברות מזל. בבוקר, מיד אחרי שהתירו לנו לצאת למה שכונה 'ארוחת בוקר', הבחנו בקבוצת גברים מתקרבת לעברנו. בתוך החבורה בלט איש צעיר וגבוה וקאטו החלה לרוץ לעברו מיד כשהבחינה בו. למזלנו הקבוצה שבתוכה צעדנו נכנסה כבר למחנה, כך שאיש לא עצר אותנו. קאטו חיבקה את האיש הצעיר ושניהם צעדו לעברי. זה היה יורי, אחיה בן ה-17, שנלקח ע"י הז'נדרמים שלושה ימים לפני שעזבנו את בודפשט.

יורי היה חלק מקבוצה של 30-40 גברים מבוגרים יותר, שנלקחו שלוש שנים קודם לכן למחנה עבודה בכפייה. שלוש שנות הניסיון של הגברים הללו התבררו כיקרות מפז ; הם לימדו את יורי, את קאטו ואותי להתרחק מחיילים ובמיוחד מקצינים; לעולם לא להתנדב; להימנע בכל מחיר מלבלוט בהמון; לאסוף כמה שיותר מידע על הסביבה ואם הדבר אפשרי – לא להופיע למסדר.

המחנה היה חלק מחווה ישנה וכמה מבתי האיכרים והאסמים נותרו עדיין בשטחו. האיכרים צעדו כל בוקר דרך המחנה לשדות וחזרו לבתיהם עם ערב. שכנענו את אחד האיכרים, תמורת שוחד, שישכיר לנו אורווה ריקה ושם בילינו את הלילה. איכר אחר השכיר לנו בקתה, שעמדה בקצה מגרש המסדרים שבו נאספו הקבוצות בבוקר. הבקתה שימשה לאחסון פחם ובמרכזה עמדה ערימת פחם גבוהה. באמצע הערימה היה חלל ריק, שהספיק בדיוק לשני אנשים. כך יכולנו לשמוע את כל מה שמתרחש במגרש, מבלי שאפשר יהיה לראות אותי ואת קאטו מבחוץ. 

מדי בוקר נאספו במגרש מאות אנשים למסדר. החיילים הגרמנים ריכזו קבוצות קטנות והובילו אותן מחוץ למחנה. מי שעזבו ללא חפציהם מעולם לא שבו. מי שיצאו עם חפציהם חזרו לאחר 12 שעות של עבודה בשדות.

קאטו ואני לא הופענו למסדר הבוקר ולכן גם לא עזבנו את המחנה. מכיוון שרבים נותרו מאחור, לא משכנו תשומת לב. 

ביום השלישי כבר היינו קצרות רוח. במקביל לתצפיות שלנו יצאו יורי ואחד מחבריו לסיור בשטח. הם מצאו שתי דרכים שמובילות מהמחנה לתחנת הרכבת; אחת הייתה הכביש הראשי, שאליו יוצאים דרך שער המחנה. הדרך השנייה עברה דרך ביצה. האיכרים השתמשו בדרך השנייה כדי לא להזדהות בפני החיילים כל יום מחדש. בין הביצה ובין המחנה לא הייתה גדר כלל, בעוד שכניסה בשער הראשי חייבה הצגת מסמכים, או התגנבות מסוכנת פנימה בתוך קבוצה. הרכבת לבודה (Buda) עזבה את התחנה מדי יום בשעה 15:00, אלא אם היה עיכוב כלשהו. הרכבת היחידה שעצרה בתחנה הזו, ששמה דיניישפוסטה (Dinnyespuszta), הגיעה מתחנת סקשפהרוואר Szekesfehervar)).

באחד הימים, אחר הצהריים, יורי צעד ברגל דרך הביצה לתחנת הרכבת והצליח לחזור ללא בעיות מיוחדות. כולנו החלטנו יחד שנעזוב את המחנה אחרי מסדר הבוקר שלמחרת וננסה להגיע לתחנת הרכבת ; נותיר את חפצינו מאחור, אני וקאטו נלבש שמלות, נגרוב גרביונים וננעל את הנעליים היפות שלנו, במקום המכנסיים והמגפיים. אפילו תיקי יד היו לנו וגם ז'קטים, ששימשו אותנו לשנת הלילה וצריך היה לנער מהם את העפר.

התעוררנו מוקדם בבוקר לקול דפיקות חזקות על דלת הבקתה. זו הייתה אימא של יורי, שהצליחה להשיג אישור לבקר את ילדיה, משום שהייתה נוצרייה דנית. ליווה אותה יהודי בשם אונגֶר, ששימש מתווך בין הנאצים ובין האסירים. מר אונגר, שראה אותנו בפעם הראשונה, היה זועף ונרגז ואיים לעשות לנו צרות אם לא נתייצב למסדר הבוקר. זו הייתה הדחיפה האחרונה שהיינו זקוקים לה כדי לברוח. ידענו שאם נתייצב נהיה הראשונים להישלח לעבודה, או לקבוצות שלא חוזרות. כללנו את אימא של קאטו בתכנית. היה עליה ללכת לעמדת הכרטיסים ולרכוש שניים; אחד לקאטו ושני לחבר של יורי ולהמתין לכולנו בתחנה. באותו הזמן ממש, חברו של יורי וקאטו יתערבבו באחת הקבוצות שיוצאות לעבודה וידאגו לפגר מאחור.

מכיוון שהיו רק שני חיילים גרמנים ששמרו על העובדים, קאטו והחבר של יורי לא התקשו לצאת מן השער הראשי והצליחו להגיע לתחנת הרכבת. קאטו הצטרפה לאמה והייתה חופשיה, בזכות מסמכי הזיהוי הנוצריים.

ליורי ולי היה קשה יותר. המתנו לסוף המסדר ועזבנו בזהירות, כדי שלא לפגוש בטעות ב'חבר' אונגר. מזג האוויר היה טוב למעבר בביצה ויורי כבר ידע את הדרך. הביצה השתרעה בין הכפר ובין הכביש הראשי והסתיימה ליד תחנת דלק. יורי הלך לפניי ובמקומות העמוקים יותר קפץ ראשון, הושיט לי את ידו ועזר לי לקפוץ אחריו. היינו בחצי הדרך כשהבחנו במשאית חונה בתחנת הדלק. המשאית הייתה מלאה חיילים גרמנים, שעקבו בתשומת לב אחרי כל צעד שלנו. לא הייתה דרך חזרה ; המשמעות של חזרה למחנה הייתה מוות מידי. המשכנו לצעוד. כשהתקרבנו לקצה הביצה שמנו לב לחייל גרמני, לבוש במדי המחנה, שעומד על סוללת עפר שמחברת את קצה הביצה לכביש הראשי. לא היה לנו שום ספק: נתפסנו.

סיכמנו בינינו להעמיד פנים שאיננו דוברי גרמנית, אפילו שאני נולדתי בווינה ודיברתי את השפה בשטף. זה יקנה לנו זמן.

ליורי היה מסמך זיהוי פג תוקף מטעם ,MAV חברת הרכבות ההונגרית, שהיה שייך פעם לאביו. החברה לא העסיקה יהודים, אבל אביו של יורי, שנלקח לעבודות כפייה ארבע שנים קודם לכן ומאז לא שמעו על אודותיו דבר, עבד שם לפני המלחמה. לי היה מסמך זיהוי בגרמנית, שהתיר לאבי, אונגר בלה, לשהות מחוץ לביתו בשעות העוצר. את מסמך הזיהוי הנפיק ה- Sicherheitsdienst, שירות הביטחון הגרמני, שמטעמו היה אבי עובד כפייה במחסן חלקי חילוף לרכב. המסמך בוטל ואבי כבר מזמן לא היה שם, אך ידעתי שהגרמנים מחשיבים את השם "בלה" לשם נשי והחלטתי לנסות את מזלי. 

שנינו הצלחנו. השומר הגרמני ביקש קודם את המסמכים של יורי. הוא לא התעמק ; גבר בלונדיני ותכול עיניים כמו יורי, הרי אין שום ספק שהוא "Reines Rasse", גזע ארי.

"גבירתי הצעירה, אפשר את מסמכי הזיהוי שלך, בבקשה?" פנה אליי החייל בגרמנית. הוא קרא את המסמכים בקפידה, הצדיע ונתן לנו לעבור - לא לפני ששאל לאן פנינו מועדות. הצבענו לעבר תחנת הרכבת והוא איחל לנו נסיעה טובה. מצאנו את עצמנו עומדים חופשיים וחסרי דאגות ליד המשאית בתחנת הדלק. בקטע ההליכה האחרון בביצה, שנראה היה שלא ייגמר לעולם, ליווה אותנו קול צחוקם של החיילים. כשחלפנו על פניהם נדמה היה שהצחוק קפא על פניהם. 

הגענו לתחנה, קנינו זוג כרטיסים והתיישבנו על הספסלים כדי להמתין לרכבת, שאיחרה. ראינו את החברים שהגיעו לפנינו והנהנו לשלום במנוד ראש. כיאה לשני בני עשרה רגילים, שהתגברו יחד על צרה, היינו קולניים למדיי ומשוכנעים שכבר לא נשקפת לנו שום סכנה. השעה הייתה חמש אחר הצהריים והרכבת טרם הגיעה.

לפתע הופיעו שני חיילים מהמשמר הלאומי ההונגרי. הם החליפו את החיילים הסדירים במשמרות ונודעו כאכזריים מאוד. אחד מהם היה צעיר והשני כבן חמישים. המבוגר התקרב אלינו. מה נעשה עכשיו? לבקשת החייל יורי הציג את התעודה מ-MAV. החייל הביט בתעודה, הצדיע ופנה אליי : "מנשים צעירות כמוך הפסקתי לבקש מסמכי זיהוי". הוא בירך אותנו בערב טוב והלך לדרכו. 

כשהרכבת עצרה סוף סוף בתחנת בודה, בלי תקריות מיוחדות, השעה הייתה מעט לפני חצות. בעיות חדשות לחלוטין עמדו בפנינו כעת. היה עלינו למצוא דרך לחצות את הדנובה, מבודה לפשט, בשעות העוצר. כל הגשרים היו תחת שמירה של הצבא ובכל "בית יהודי", היה מנהל נוצרי שדיווח על כל יהודי שחזר אחרי שעת העוצר. מנהלת הבניין שלנו הייתה נשואה ליהודי בעבר ועל אף שבאופן רשמי הייתה גרושה, כולם ידעו שהיא מחביאה את בעלה לשעבר ואת בתם בבניין. היא לא היוותה בעיה. הבעיה הייתה איך להגיע הביתה.

התחלנו ללכת. הרחובות היו חשוכים בגלל ההפגזות מן האוויר וריקים בגלל העוצר. למזלנו סוליות הגומי של נעלינו לא הקימו רעש. נזהרנו מאוד שלא ליפול לידיו של אף שומר, ביודענו שכאן מסמכי הזיהוי לא ישטו באיש. צעדנו לעבר הגשר. עוד מרחוק אפשר היה לשמוע את תנועת המכוניות. כשהתקרבנו נגלתה לעינינו שיירת קרונות צבא, רתומים לסוסים, שחצתה את הגשר בחושך. צד אחד של הגשר היה חשוך לחלוטין והשני מואר באור ירח בהיר. הקרונות המו מחיילים. ברגע שעלינו על הגשר השיירה עצרה בבת אחת ומובילי השיירה נתבקשו להציג מסמכים. התחבאנו מאחורי אחד הקרונות בצד החשוך של הגשר ורצנו עם העגלה עד הצד השני. היה כל כך חשוך שלא ראינו דבר, אבל איש גם לא ראה אותנו.

מנהלת הבניין הכניסה אותנו בלי לומר מילה. יורי רץ לקומה הראשונה, אני לחמישית. המשפחה שלי חלקה את הדירה הקטנה, בת שלושת החדרים, עם שתי משפחות אחרות. דפקתי על החלון כדי לא להעיר את המשפחות האחרות. אימא לא האמינה שחזרתי הביתה. היא הייתה כל כך נרגשת שהיא לא הצליחה להכניס את המפתח לחור המנעול. סוף סוף הייתי בזרועותיה. בבית. היא לא שחררה את אחיזתה וחששתי שהלב שלה לא יעמוד בזה - אבל זו הייתה רק שמחה, לא שום דבר אחר. 

אבי נלקח על ידי החיילים של צלב החץ[1] ואיש לא ידע עליו דבר מאז. ביליתי שבוע נוסף עם אימא, עד שתפסו אותי שוב וגירשו אותי לאותו מחנה. 

לא היה לי מושג שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה. היא התנדבה ללכת עם החיילים של צלב החץ, אפילו שהייתה מעל גיל הגירוש, בתקווה למצוא אותי ואת אבא. היא נרצחה בגמונד שבאוסטריה. אבי נרצח בצעדת המוות, בדרך לאוסטריה. הוא נורה, ככל הנראה מכיוון שהיה חלש מכדי לצעוד.

יורי, שקנה מסמכים מזויפים של נוצרי, נתפס ונכלא. הוא ישב בכלא עד השחרור. קאטו נשארה בבודפשט עם אמה לאורך כל המלחמה. היא נישאה ליהודי ביום שבו הפניתי את גבי לבודפשט לתמיד, זמן קצר לאחר שחזרתי. על אודות עובד הכפייה, חברו של יורי, זה שחילק לנו חינם עצות מצילות חיים ואפילו את שמו לא ידעתי – לא שמעתי עוד דבר. כמו הרבה אחרים שעוד יבואו, גם הוא היה מה שכינינו אז 'שותף לסבל'.




[1] מפלגת צלב החץ הייתה מפלגה פרו-גרמנית, פשיסטית ואנטישמית ששלטה בהונגריה בין 15 לאוקטובר 1944 לינואר 1945.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה