על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שני, 16 באפריל 2018

פרק שני מתוך יומנה של סבתא

גשר השלשלאות ההרוס, בודפשט
בודפשט, ה-9 לנובמבר 1944. 

לאחר הבריחה התמקדתי בניסיון לפתור את המצב המשפחתי שלנו. יותר מכל רציתי למצוא את אבי, אבל כל מה שסיפרו לי היה שהוא נלקח לקישטארשה (Kistarcsa). בעצת השכנים ניסיתי להשיג עבור המשפחה “Schutzbriefe”, מכתב הגנה מהשגרירות השוויצרית[1]. לצורך כך הייתי אמורה לפגוש את אחת מחברותיי בשגרירות השוויצרית. היא ביקשה שלא אענוד את הטלאי הצהוב ואפגוש אותה בחצר האחורית, כדי שתוכל להכניס אותי פנימה. שני אחים בני 16, יורי ושאנדור, שגרו בשכנות אלינו, אמורים היו ללוות אותי עם מסמכי זיהוי וסרטי זרוע מזויפים של הצלב האדום. בניגוד לחברתי, שניהם חשבו חשבו שעדיף שאענוד את הטלאי על המעיל. אם יהיו צרות, הם יעמידו פנים שרגע לפני כן עיכבו אותי וכעת הם מלווים אותי למעצר. 

כך בדיוק עשינו. 

עזבתי את הבניין לפני שעת העוצר. פגשתי את יורי ושאנדור בפינת הרחוב והם הובילו אותי לנציגות השוויצרית. מאות צבאו על השער. כולם ניסו להשיג מכתבי הגנה. בקושי הצלחתי להתקרב לכניסה. מיד אחרי שהגענו החלו שוטרים על סוסים לפזר את ההמון. הם דהרו לתוך הקהל מבלי שהיה להם אכפת במי פגעו ואת מי פצעו או הרגו. מכיוון שעדיין היה לי די זמן להגיע הביתה לפני שעת העוצר, עזבתי את המקום וצעדתי חזרה דרך הרחובות האחוריים, ללא תקריות מיוחדות. ה"שומרים" שלי נעלמו עוד לפני שהמשטרה הגיעה. וויתרתי על הסיכוי להציל אותנו בדרך הזו. 

המשפחה שלי לא הייתה מבודפשט במקור. ב-1938, אחרי הפלישה הנאצית, ברחנו מווינה. הגענו להונגריה, אבל הנאצים הדביקו אותנו גם כאן; לא היה אף מקום להתחבא בו. אפשר היה לרכוש מסמכי זיהוי נוצריים, אבל העלות הייתה אסטרונומית ועל מנת שהמסמכים יעבדו צריך היה להיות ברי מזל. גם אילו היינו משיגים את המסמכים לא היינו יודעים איפה לגור, או היכן לעבוד כדי לשרוד. אבל ממילא לא היו לנו די מזומנים. 

ב-9 לנובמבר 1944, שבוע אחרי ששיחק לי המזל וברחתי הביתה, בסביבות השעה 5 בבוקר, התעוררתי לקול מגפיים כבדים בחדר המדרגות. שלושה חיילים של 'צלב החץ' עברו מדירה לדירה והורו לגברים בגילאים 13-60 ולנשים בנות 16-40 להתייצב בכניסה לבניין בתוך שעה. מי שלא יגיע, אמרו, הם ידאגו להגיע אליו והוא יחטוף כדור. מעט מאוד דיירים נותרו בבניין, מרבית הנשים נלקחו ב-23 לאוקטובר והגברים שהיו מסוגלים לעבוד נלקחו ב-20 לאוקטובר. ירדתי למטה. 

השעה הייתה 8:00 והיינו עדיין במצב של המתנה. אחד החיילים, שנראה כמו המפקד, החל לקלל: "לא רציתי שהבהמות האלה יבואו. רק רציתי להפחיד אותן". הסתבר שאחת הדיירות, שגילה מעל 60, החביאה את אחותה במהלך הלילה, דבר שאסור היה לעשות. כשהופיעו חיילי צלב החץ היא נבהלה ואמרה להם שזו בתה. הבת, שהייתה כימאית במקצועה, נלקחה לעבודות כפייה עוד קודם לכן. לבקשת אמה, היא הותירה לה מנה קטנה של ציאניד. כשאנשי צלב החץ הופיעו, אפילו שהתכוונו רק להפחיד את שתי הזקנות ולדרוש מהן לרדת – האחיות נטלו את הרעל. זה היה סופו של עוד ניסיון מני רבים לצאת לחופשי. אחרי שנפטרו משתי הגופות הלכנו משם. קראתי לאימא מרחוק ואמרתי לה שאחזור תוך שלושה ימים. לא ידענו אז שלא ניפגש עוד. 

ליוו אותנו לכיכר סנט אישטבן. הדרך הייתה מלאה לכל רוחבה טורים-טורים של יהודים, שהתקדמו אל עבר הדנובה. הצטרפנו אליהם. אנשי צלב החץ צעקו, דחפו וניסו לשמור על טורים ישרים. החיים ברחוב המשיכו כרגיל, החנויות היו פתוחות, אנשים הלכו לעבודה. רבים נעצרו כדי להתבונן במתרחש. 

לפתע, סמוך לגשר מרגיט ההרוס, סטתה אחת הנשים מן השורה, רצה הצידה ובעקבותיה שלושה חיילים. התבוננתי בתדהמה ומבלי להוציא הגה כיצד היא רצה למרפסת אחד הבתים, מטפסת, קופצת למטה וממשיכה לרוץ. כדורי החיילים השיגו אותה מהר מאוד והיא שכבה על הארץ ; עדות דוממת לעוד ניסיון לצאת לחופשי. 

היה עלינו להמשיך ולצעוד. אי אפשר היה לעצור. צעדנו לכיוון גשר השלשלאות, שמחבר בין פשט ובודה ובימים רגילים אפשר לתפוס בו מעבורת. צעדנו לאורך הגשר ולאחר מכן לאורך גדת הנהר. התהלוכה האנושית הייתה מורכבת משורות-שורות של עשרה אנשים. אני צעדתי בשורה האחרונה, סמוך לגדה ומאחוריי צעדו שישה חיילים חמושים של צלב החץ. שמתי לב שבשורה לפניי צועדת אישה ללא מטלטלין, לבושה בגדים מרופטים וללא טלאי צהוב. בטח עצרו אותה ברחוב. כשהתקרבנו לתחנת המעבורת האישה סטתה מן השורה ללא כל התראה, קפצה על הכבש המתרומם ונעלמה בהמון. העניין כולו לקח שניות אחדות ואיש לא הבחין בה. האם הצליחה? האם היו חיילים שהמתינו בצד השני? אינני יודעת ולעולם לא אדע, אבל הבריחה שלה הפיחה בי תקווה. האם יגיע הרגע שבו אוכל לברוח גם אני? האם אעשה זאת? בריחה הפכה למטרה העיקרית שלי, אבל בחודשים הבאים ניסיתי לברוח פעם אחת בלבד - בדרך לווינה, במהלך צעדת המוות. 

תחנת המעבורת הלכה והתרחקה מאחורינו ולא היה לי מושג שיחלפו חמישה חודשים תמימים לפני שאחזור לבודפשט. האם אשרוד? אם אלך שוב ברחובות הללו? המשכנו לצעוד למפעל הלבנים בבודה ושם בילינו את הלילה, אחרי שהתמקמנו בכבשן הלבנים. בבוקר נעקרנו בבהלה מעולם החלומות, אספנו את חפצינו, הסתדרנו בשורות והמשכנו לצעוד. כשהגענו לאצטדיון, נעצרנו וחיכינו במשך שעות. בלילה הקודם המיליציות של צלב החץ העבירו אותנו לידי ז'נדרמים הונגרים וכעת העבירו אותנו פעם נוספת לצבא ההונגרי. כשהושלמה ההעברה התחלנו לצעוד מחדש. 

ליד השערים, בתוך ברכה של דם, שכבה נערה צעירה כבת 16. החיילים הסבו את תשומת לבנו לגופה והזהירו שלכל מי שיעז לברוח צפוי גורל דומה. האיום לא הפחיד אותי אז. גופת האישה הצעירה הייתה הראשונה שראיתי והיא הייתה יפהפייה גם במותה. אולי זו הסיבה שלא מצאתי את המוות נורא כל כך, אפילו שמאוחר יותר הייתי עדה למיתות נוראיות וראיתי גופות מזעזעות בהרבה. גם על השאיפה לברוח לא וויתרתי. המוות נראה גרוע פחות ממה שצפן לי העתיד. 

ההליכה לא הייתה קשה. הייתי בת 19 וחזקה, גם בהשוואה לרבים מן הגברים. כשוליית תופרת צעדתי מגיל 14 בכל רחבי בודפשט וסחבתי פריטי ביגוד ממקום למקום. מכיוון שנהגתי ללכת ברגל, יכולתי לחסוך את דמי הנסיעה בתחבורה הציבורית ולשמור אותם לעצמי. 

צעדנו עד אור הבוקר על הכביש לדורוג (Dorog). השורות החלו לאבד צורה והחיילים היו עייפים לא פחות מאתנו. לא היה להם אכפת שהאטנו למהירות זחילה. בגלל הקצב האיטי, גם כשסוף סוף עצרנו, לא הצלחנו למצוא מקום בשורת הצריפים שסביב. היינו כל כך עייפים שהשלכנו את חפצינו על הארץ וצללנו לתוך שינה. 

בלילה שמרו עלינו הז'נדרמים ובבוקר החליפו אותם החיילים מיום אתמול. כשהתעוררנו היה עלינו להפריד את ידינו ורגלינו מן המבוך האנושי שעל הארץ. החיילים דחפו את האנשים החוצה מתוך הצריפים. התירו לנו לשאוב מים מן הבאר ולהשתמש בשירותים. לאחר שלגמנו 'קפה חם', שהזכיר אך במעט את טעמו של קפה, חזרנו לשורות והתחלנו שוב לצעוד. היום חלף ללא אירועים מיוחדים. כל מה שראינו היה כביש מתפתל אל תוך האופק. לא ידענו מה מתרחש מאחור או מלפנים וגם לא היה לנו אכפת. בראש היה רק דבר אחד: ללכת, ללכת, ללכת. 

אחר הצהריים החל לרדת גשם קר של חודש נובמבר. תוך דקות היינו רטובים לחלוטין, אבל אסור היה לעצור. החושך ירד והגשם הכבד ניתך ללא הפסקה. הגענו לכפר. החיילים דחפו אותנו דרך סמטאות צרות והכפריים הביטו בנו בסקרנות מהחלונות. לאחר זמן לא רב מצאנו את עצמנו נכנסים בשערי אצטדיון נוסף. לא התירו לנו לגשת למושבים המקוּרים, שהיו עמוסים בבני אדם. היה עלינו למצוא מקום לישון בו על האדמה הרטובה, בבוץ, בין השלוליות. השלכנו את התיקים על האדמה כדי שישמשו ככריות. מי שהייתה לו שמיכה התכסה. כולם נרדמו מיד. 

היה עדיין חשוך כשהתעוררתי בתוך שלולית. היה קר, אבל הגשם פסק. לא היה אף מקום פנוי שבו יכולתי לרוץ ולהתחמם, אז קפצתי במקום, עד שהרגשתי שוב שאני חיה. החיילים הגיעו והז'נדרמים התחילו להעיר אותנו. רבים לא התעוררו בבוקר ההוא והגופות נותרו מאחור. לפני שחזרנו לשורות התירו לנו להשתמש בשירותים. בשער האצטדיון קיבל כל אחד כוס 'קפה שחור', שאותו שתינו בזמן ההליכה. רק מאוחר יותר גיליתי את שמו של הכפר שחלפנו דרכו – עיירת כורים בשם דורוג. שיירת האדם המשיכה לאט במסעה אל עבר הדנובה. 


[1] מסמך שוויצרי שהגן על יהודים מפני מעצר או גיוס לעבודות כפייה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה