על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום חמישי, 26 באפריל 2018

פרק שלישי מתוך יומנה של סבתא

גם היום הבא עבר ללא תקריות מיוחדות. הכביש האינסופי נמתח לפנינו, העננים הכהים והמאיימים המטירו גשם לסירוגין. היה קר, היינו רטובים לגמרי, אבל לא היה לנו אכפת. הלכנו, הלכנו והלכנו. 

החושך בנובמבר יורד מהר ומוקדם. אפשר היה לנחש שאנחנו מתקרבים לגדת הנהר, אך הגשם ירד ללא הפוגה ולא ראינו דבר מלפנים. היינו יכולים לפסוע ישר לתוך תהום, אלמלא עצרו אותנו הז'נדרמים. אפילו לא שמתי לב שהחיילים העבירו אותנו שוב לז'נדרמים. הסתדרנו בטור והתחלנו לצעוד על פני גשר עץ רעוע שהוביל לסירה נגררת. הגשר היה רטוב וחלקלק וחלק מן האנשים מעדו ונפלו לנהר. מי שידעו לשחות הצליחו להגיע לגדה ומי שלא...לא. לא התירו לנו לצאת מן השורה ולהושיט יד. אני הצלחתי לחצות את הגשר אבל האישה שהלכה לפניי לא. נדחפנו לתוך כלי השיט והצלחנו למצוא מקום יבש להניח עליו את השמיכות שלנו. שמחתי שיש מעל ראשי 'קורת גג', אבל לא הצלחתי להימנע מהמחשבה שכלי השיט ישוחרר אל הנהר ויטבע. למען האמת, אפילו המחשבה הזו לא נראתה כל כך מפחידה עכשיו. הנשים שנותרו להן שאריות מזון אכלו אותו וכולן ניסו לישון. 
תחנת הרכבת Hegyeshalom, גבול אוסטריה-הונגריה

הגג דלף ובבוקר מצאנו את עצמנו שוכבות בשלוליות מים. לאור יום וללא גשם היה קל לחצות את גשר העץ. השמש הציצה מבעד לעננים, העולם היה בהיר וצלול ואנחנו היינו בחיים. עדיין ולמרות הכול הייתה לנו תקווה. התחלנו שוב בהליכה. הלכנו, הלכנו והלכנו. אחר הצהריים החל הגשם לרדת שוב והוא לא פסק גם כשירד החושך. החיילים האיצו בנו כשהגענו, כמעט בריצה, למישור רטוב ובוצי, מכוסה גללי פרות. רק בבוקר למחרת גילינו שהעברנו את הלילה באתר שבו מתקיים שוק שבועי של חיות משק. 

אחרי הרוטינה הרגילה של 'קפה שחור' והליכה לשירותים יצאנו שוב לדרך. מצב הרוח הכללי היה עגמומי ואני חשתי חוסר נוחות הולך וגובר. כאב בגב התחתון סימן את תחילת המחזור החודשי שלי וחוסר הנוחות התעצם כשחשבתי על תנאי הסניטציה הירודים. לא הייתה ברירה אלא ללכת, ללכת וללכת. שתי שכנותיי, פּאני שעזבה אתי את בודפשט וארטסי שהצטרפה במפעל הלבנים, המשיכו לצעוד הלאה. מצאתי את עצמי מוקפת זרים. הכאב הפך ליותר ויותר בלתי נסבל. 

אחר הצהריים וויתרתי, יצאתי מהשורה והתיישבתי על אחת מאבני הדרך. החיילים היו הרחק מלפנים ומי שהיו סביבי לא הצליחו לעמוד בקצב. ידעתי שאי שם מאחוריי נמצאים חיילים נוספים והמפקד שלהם. הם אספו את כל מי שסטה הצידה, אבל לא ידעתי בדיוק כיצד. רבים מן האנשים סביבי היו מבוגרים שלא היו מסוגלים להמשיך, חלק שכבו על הארץ מבלי שהיו מסוגלים לקום. 

בעודי יושבת על האבן והחלטתי: לא אזוז מכאן עד שלא ארגיש טוב יותר. כנראה שנרדמתי, מכיוון שברגע הבא שבו פקחתי את עיניי עמד מולי המפקד. הוא כיוון אליי את אקדחו וצעק: "קומי משם או שאני אטפל בך מיד". לא היה לו זמן לומר זאת פעמיים כי אינסטינקט ההישרדות שלי נכנס לפעולה. נעמדתי על רגליי והתחלתי לצעוד שוב (לאבי לא עמד הכוח לקום שוב. עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר גיליתי שהוא נורה בעודו הולך באותה הדרך ממש, אולי על ידי אותו המפקד). 

הלכתי יותר ויותר מהר, מבלי להתבונן לצדדים. לאחר זמן קצר פגשתי שוב את פּאני וארטסי, אבל חלפתי על פניהן והמשכתי לצעוד הלאה. הגעתי בין הראשונים לצריפים שבהם היינו אמורים לבלות את הלילה. 'שמרתי' על אזור קטן שבו יוכלו להצטופף שניים שלושה אנשים עד שחברותיי הגיעו. סוף סוף הייתה קורת גג אמתית מעל ראשנו. אפשר היה אפילו למתוח את הרגליים, אלא שאחרי היום הזה מחשבותיי היו נתונות לדברים אחרים. 

יום קודם, אחד הז'נדרמים סיפר לי שהחיילים הגרמנים שמרו בעצם גם עליהם, מכיוון שהם היו מטרנסילבניה ונחשבו לכאלה שלא ניתן לסמוך עליהם. ברגע שנגיע להגיישאלום (Hegyeshalom) ביום שלמחרת, הם אמורים היו לחזור לבודפשט ולקחת שיירה נוספת של יהודים ולהוביל אותם באותה הדרך, שוב תחת שמירה של חיילים גרמנים. לא חשבתי שהוא יעשה זאת, אך ביקשתי מהז'נדרם לבוא ולחפש אותי באותו לילה. להפתעתי הוא הגיע. 

עוד בבודפשט, כשעל היהודים היה למסור את כל חפצי הערך שלהם, שכנעתי את הוריי לשמור את התכשיטים שהיו בעלי ערך סנטימנטלי. מצאתי צורף נוצרי, שהיה מוכן לשמור על התכשיטים עד סוף המלחמה ומסרתו לו אותם. השארתי אצלי תכשיט אחד שקיבלתי מסבתא והיה שייך לסבתא רבא. זו הייתה שרשרת זהב שהייתה מחוברת בעבר לשעון כיס מזהב. מבלי שהוריי ידעו, תפרתי את השרשרת לתוך חלק פנימי בחצאית. לבשתי את החצאית הזו בכל יום מימי הצעדה. כוונתי הייתה לבקש מהז'נדרם לקחת את שלושתנו - את פּאני, ארטסי ואותי חזרה לבודפשט תמורת שרשרת הזהב. הצגתי לו את התכנית אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. הוא אמר שיש לו אישה וילדים והוא לא מתכוון לסכן אותם. חששתי שהוא ידווח על שלושתנו וידעתי שהעמדתי את האחרות בסכנה. ביום שלמחרת הוא התרחק ולא ניגש אליי, אבל הדאגה נתנה בי את אותותיה ובלילה התשישות הכריעה אותי ונרדמתי מיד. 

למחרת הרגשתי הרבה יותר טוב והייתי מוכנה להמשך הצעדה. שוב ללכת, ללכת וללכת. כשהלילה ירד הכניסו אותנו לחצר של מבנה גדול והסתדרנו בטור. הובילו אותנו לאולם גדול שהיה חלק ממפעל האלומיניום Magyarovaros. הכול היה מכוסה אבק לבן ודק אבל לנו לא היה אכפת. הנחנו את השמיכות על הקרקע, נשכבנו עליהן ונרדמנו. 

למחרת שוב אותה השגרה: ז'נדרמים, חיילים, קפה וללכת, ללכת, ללכת. הגענו לצריפים של תחנת הרכבת הגייש בערב ונשארנו שם יומיים בצפיפות גדולה. החיילים התירו לנו לשתות ממי הבאר וקיבלנו מנת לחם. המנוחה הטיבה עם מצב הרוח שלנו. 

ביום השני אספנו את חפצינו, הסתדרנו שוב בטורים והז'נדרמים ההונגרים ליוו אותנו החוצה. זמן קצר לאחר מכן הגענו לכיכר גדולה ושוב התחלפו המשמרות – חיילים גרמנים קיבלו אחריות על השיירה והז'נדרמים עזבו. הבטתי בחיילים הגרמנים והתקשיתי להאמין: הם היו רבים יותר מהז'נדרמים וגילם נע בין 14 ל-18. הורו לנו למסור להם כל חפץ שיש בו ערך: סכינים, מספריים, תכשיטים. אם יימצא על גופנו אחד מן החפצים הללו ימיתו אותנו בירייה. מסרתי את המספריים שלי אבל את האולר ושרשרת הזהב שמרתי. הגרמנים לקחו הכול, אבל לא טרחו לחפש חפצים נוספים או לערוך עלינו חיפוש גופני. 

התחלנו שוב בצעדה. המתח של השעות האחרונות הביא לכך שרבים היו צריכים לרוקן את שלפוחית השתן. החיילים קיללו, אבל שלחו את האנשים לשולי הכביש בזמן שאנו נותרנו בטורים, צמוד לכביש. החיילים יצרו שתי שורות באורך של כ-100 מ' ורוחב של 3 מ' בשולי הכביש. האסירים שצריכים היו לשירותים, בעיקר נשים, צריכים היו להיכנס בין השורות. החיילים שבתחילה עמדו עם הפנים זה אל זה, סובבו את הגב והאסירות כרעו להשתין. רגע קצר לאחר מכן, לפי פקודה, החיילים הסתובבו חזרה, כשהם צוחקים וממשיכים לסובב את הגב ולהסתובב חזרה, בעוד האסירות מנסות להיעמד על הרגליים ולהרים את התחתונים. 

התחלנו שוב בצעדה אל הלא נודע. עד הצהריים, הגענו לתחנת הרכבת בזורנדורף (Zurndorf) ומצאנו שם מאות אסירים שהמתינו לעלות לרכבת. התירו לנו לנוע בחופשיות מכיוון שהתחנה הייתה בשליטת הצבא הגרמני. בזמן שפּאני, ארטסי ואני חיפשנו מים לשתייה, שמענו שמחלקים אוכל חם. חידשנו את אספקת המים וניגשנו יחד למקום שבו חילקו את האוכל. כבר בתחילת דרכנו החלטנו שנחלוק בכול ועמדנו בכך מאז תחילת הגירוש. 

השתדלנו מאוד להיצמד זו לזו, מכיוון שלא הכרנו איש. ארטסי הייתה בת 16 ומעולם לא עזבה את בית הוריה לפני כן. פּאני הייתה בת 32 ועבדה כמוכרת בחנות פרחים. היא הייתה נשואה שלושה ימים בלבד כשגירשו את בעלה ולא היה לה מושג מה עלה בגורלו. אני הייתי בת 19 וככל הנראה המנוסה מבין שלושתנו. ברחתי מווינה להונגריה עם הוריי ב-1938, בעקבות הפלישה הגרמנית. עד 1944 חוויתי הגירה, הורים מובטלים בגלל החקיקה האנטי יהודית[1], רעב, חניכה מקצועית, ימי עבודה של 16 שעות ומחסור תמידי. את הנאצים הכרתי מאז האנשלוס[2], מה גם שדיברתי גרמנית כשפת אם. 

ההעמסה של האסירים על קרונות הבהמות כמעט הסתיימה כשהחלו להאיץ בנו. לאסירים האחרונים, כולל שלושתנו, לא נותר מקום בקרונות, כך שדחפו אותנו בכוח לקרונות הנוסעים, 12 איש בתא. הדלתות נסגרו ולאחר מכן ננעלו. שתי נשים טיפסו למקום שבו מניחים את המטען, שתיים שכבו על הרצפה ושמונת הנותרים ישבו על ספסלי העץ. הרכבת החלה בנסיעה ברגע שהתיישבנו ואני נרדמתי במושב הסמוך לחלון. 

התעוררתי כשהרכבת עצרה באופן פתאומי. הדבר היחיד שאפשר היה לראות בחשיכה היה בניינים עולים בלהבות. בקושי רב הצלחתי להבחין שמדובר בהאנגרים של שדה תעופה. הבטתי באש למעלה משעה, עד שהרכבת החלה לנסוע שוב בכיוון ההפוך. 

[1] חקיקה שהגבילה או אסרה עיסוק של יהודים במגוון מקצועות. 

[2] הסיפוח הנאצי של אוסטריה ב-13 למרץ 1938.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה