על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 5 במאי 2018

פרק רביעי מיומנה של סבתא

מסילת הברזל, הארקה (גבול אוסטריה-הונגריה)
נסענו ללא הפסקה חצי לילה ונראה היה שהגענו כמעט עד גרמניה. התמלאנו תקווה מכיוון שחשבנו שהרכבת עושה את דרכה חזרה להונגריה. עם עלות השחר עצרנו בתחנה קטנה. קצינים גרמנים במדי אס-אס וחיילים במדי טודט[1] חומים המתינו להגעת הרכבת. מבין כל הרכבות שראינו בזורנדורף זו הייתה היחידה שהגיעה לרציף. ברגע שירדנו מהרכבת חיילי הוורמאכט העבירו אותנו לגרמנים שהמתינו על הרציף והרכבת הריקה עזבה. 

בזמן שהסתדרנו בטורים הבחנתי בשם התחנה: הארקה קופהאזה (Harka Kophaza). היינו עדיין בתחומי הונגריה. אבל היכן? כשצעדנו מחוץ לתחנה, התגלו לעינינו במעלה הגבעה הבתים המסוידים, גגות הרעפים וצריחי הכנסייה של הכפר הארקה (Harka). הותרנו את תחנת הרכבת מאחור והמשכנו בצעדה במורד, אל תוך העמק. רוח קרה של נובמבר נשבה ומצב הרוח שלנו היה מרומם ; היינו בחיים ולמזלנו הטוב – חזרנו שוב להונגריה. 

ישנו מחוץ לכפר בבקתות של החוואים ועזבנו אותן רק כשיצאנו לעבודות הכפייה – הוטל עלינו לחפור תעלה נגד טנקים[2] שתימשך בין הכפר ותחנת הרכבת. את המים והמזון לעובדים הביאו מי שהגרמנים הורו להם לעשות זאת, תחת שמירה. הם נשאו את המים מהבאר המרכזית, במרכז הארקה. את בארות המים הפרטיות שלהם הכפריים הרעילו כדי לוודא שלא נשתמש בהן. 

פּאני, ארטסי ואני ישנו ליד הדלת של אחת הבקתות. מצאנו ערימת קש שהפכה את פינת המגורים שלנו ל'נוחה'. יצאנו מדי בוקר לעבודה וחזרנו אחר הצהריים. המרק הסמיך ומנת לחם יומית של 250 ג' החזיקו אותנו בחיים. חלקנו את שלוש השמיכות ואת הכיסוי שהבאתי. כל אחת התעטפה בשמיכה בנפרד ומעל כולנו פרשנו את הכיסוי העבה. 

אני ישנתי קרוב לחלק החיצוני. קרוב אליי הייתה צעירה כבת 20 מטימישוארה. היא עבדה כפרוצה מאז גיל 16. ה'חבר' הגרמני שלה הביא לה שוקולד וסיגריות והיא תמיד חלקה אותם אתנו. היא חשבה שהמצב שלה ייחודי ; היא לא הבינה שמנצלים אותה ובהחלט לא שמעה מעולם על חוקי נירנברג[3]. באמצע דצמבר נפוצו שמועות שעתידים להעביר אותנו מהארקה. הצעירה אישרה זאת והוסיפה: "היית נחמדה אליי ולכן דיברתי עם החבר שלי. הוא ישבץ אותך באותה הקבוצה כמוני. את הקבוצה השנייה כנראה יהרגו". הודיתי לה על טוב הלב אבל סירבתי להצעה. לא התכוונתי להותיר את חברותיי מאחור. 

כשהגיע הזמן לעזוב את הארקה הגרמנים אכן חילקו אותנו לשתי קבוצות: האחת לימין והשנייה לשמאל. אותה צעירה לא הייתה בקבוצה שלי. אחרי המלחמה גיליתי שהקבוצה שלה צעדה 2000 ק"מ למאוטהאוזן[4]. לעולם לא אדע מה עלה בגורלה. את הקבוצה שלי לקחו לתחנת הרכבת ושוב דחפו אותנו לקרונות. למשך זמן קצר הרכבת נסעה ובשעות הלילה המאוחרות הגענו ליעדנו. רק ימים לאחר מכן גילינו שאנחנו בליכטנוורט, אוסטריה, מרחק 6 ק"מ מויינר נוישטאדט (Wiener-Neustadt) ו-30 ק"מ בלבד מעיר הולדתי, ווינה. 

בנסיבות רגילות המשמעות הייתה שבריחה אפשרית כעת, אבל התקופה שבה היו לי קרובים ומשפחה בווינה חלפה מזמן. החדשות האחרונות מווינה היו שתי גלויות דואר שהוחזרו מהכתובת של דודתי מצד אמי. על אחת מהן הופיעה החותמת "מען לא ידוע" ועל השנייה "עבר לטרייזנשטאט"[5]. שתיים מבנות דודותיי הנשואות הצליחו לברוח לפאריס עם בעליהן בשנת 1938, אבל עד 1940, שאז גרמניה כבשה את צרפת, לא הגיעו כל חדשות מהן. כמה מהחברים היהודים של משפחתי הצליחו לברוח לאנגליה עם הנשים על תקן עוזרות בית או מבשלות, או לבודפשט, כפי שעשינו אנחנו. באשר לחבריי לכיתה...הם הפנו לי את גבם כשהיטלר כבש את ווינה. אפילו חברתי הטובה, נערה נוצרייה, לא הסכימה לסייע בדבר. 

רבים מאלו שהצליחו לברוח ממחנה הריכוז הוחזרו אליו אחרי שנתפסו בווינה. האוסטרים המקומיים ולעתים שכנים קרובים, הסגירו אותם. מי שניסו לברוח, נתפסו ושרדו 50 מלקות במקל מצופה מתכת, שבו לחלוק את גורלם עמנו. אם פצעי המלקות הזדהמו, חדרו אליהם כיני גוף. מי שהצליחו לשרוד את כיני הגוף, חיסלה אותם מחלת הטיפוס. בחודשים הבאים דיברתי על בריחה פעם אחת בלבד. 

מחצר המחנה יכולתי לראות את ההרים שבהם טיילתי כילדת בית ספר בת 10. טיפסנו אז על הר שינברג, שגובהו 2600 מ', עד שהגענו לקפלה בגובה 2200 מ'. כומר בית הספר לקח אותנו למיסה בקפלה ומכיוון שהייתי היהודייה היחידה שיחקתי בחוץ בשלג עם שתי ילדות לותרניות-רפורמיות, בזמן שיתר הכיתה התפללה. 

ישנו אז במלון סמוך וטיפסנו בבוקר לפסגה, לגובה 2600 מ', כדי להביט בזריחה ובנוף. אין עוד מקום שבו אתה מרגיש כה קטן וכה עוצמתי בעת ובעונה אחת! בדרך חזרה מעדתי והייתי צוללת הישר אל התהום אלמלא תפסו אותי בזמן. כל מה שאני זוכרת מהשעות שאחר כך הוא הכאב שחשתי ובהלתם של הוריי. במחנה הריכוז, למרגלות האלפים האוסטריים היפהפיים, זיכרון טיול הילדות ההוא לא עזב אותי. עשיתי הסכם עם אחד האסירים האחרים, רוברט, שאם נשרוד עד האביב, נברח אל ההרים ונסתתר עד סוף המלחמה. את התכנית עשינו בינואר, בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות צלזיוס. שבועיים לאחר מכן רוברט חלה בטיפוס ותוך כמה ימים הועבר לבית הקברות של ליכטנוורט. הוא יוכל לראות את הפסגות לנצח! אני שרדתי. 




[1] ארגון ממשלתי ברייך השלישי שהיה אחראי בין היתר לעבודות הנדסיות בכל שטחי הרייך ונודע לשמצה בשל העסקת עובדי כפייה. 

[2] השוחות והביצורים שימשו לעצירת הצבא האדום שהתקדם לעבר ווינה. 

[3] שני חוקי גזע אנטי-יהודיים שנחקקו בספטמבר 1935. לפי החוק הראשון, "חוק אזרחות הרייך", נלקחה האזרחות הגרמנית מיהודי גרמניה ועמה כל הזכויות הנלוות. החוק השני, "החוק להגנת הכבוד והדם הגרמני" אסר על נישואין בין יהודים ולא יהודים, אסר על יהודים העסקה של נשים גרמניות בגיל הפוריות ואסר על יהודים להציג את דגל גרמניה. 

[4] מחנה ריכוז באוסטריה, 20 ק"מ מהעיר לינץ. 

[5] טרייזנשטאט היה גטו בצ'כסלובקיה שממנו נשלחו יהודים למחנות השמדה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה