על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום רביעי, 30 במאי 2018

פרק שישי מיומנה של סבתא

ה-2 לאפריל 1945 היה יום אביב מקסים ועבורנו - המקסים ביותר שהיה אי פעם. ששה חודשים של רעב, פחד מוות, מחלה, חוסר תקווה וקור הגיעו לקצם. המשחררים הגיעו. הרוסים הדפו לאחור את הגרמנים, שהיו כעת האסירים לצד הדרך הראשית המובילה לרוסיה. הגרמנים, שהיו ידועים בכך שלא סבלו טיפת אבק על מגפיהם ברחובות המחנה, נראו מזוהמים ואפשר לקוות שגם לא פחות רעבים ועייפים ממה שהיינו אנחנו. 

סיגליות בר בפריחה
היינו קבוצה של שבע נשים כשעזבנו את המחנה, ששוחרר על ידי שני חיילים רוסים. שניים. השומרים הגרמנים עזבו את המחנה ב-31 למרץ וכך גם הסמל בן ה-21. התותחים והיריות נשמעו ללא הפסקה יום ולילה. לא ידענו היכן נמצאים הגרמנים והיכן הרוסים ולא העזנו לעזוב. המתנו, בסבלנות, שהלחימה תיפסק. ב-1 לאפריל, שני חיילי אס.אס עברו דרך המחנה באקדחים שלופים אך לא ירו. ב-2 לאפריל מוקדם בבוקר הלחימה פסקה. דגל לבן הופיע על הבניין שמול המחנה. הכפריים, לבושים בבגדי יום א', יצאו לרחובות ונכנעו לרוסים. מאוחר יותר נכנסו שני חיילים רוסים למחנה, שאלו מי אנחנו, ראו את מצבנו ויעצו לנו ללכת לאן שיישאו אותנו רגלינו. הם היו חיילי סיור ולא היה להם מושג אם הגרמנים עתידים לשוב. הם הפצירו בכל מי שעמד על הרגליים לצאת מזרחה. כ-500 איש היו מסוגלים לצאת רגלית מהמחנה. 

לא היה דבר שיכולנו לקחת אתנו, אז נעמדנו על הרגליים ופשוט הלכנו. כל מה שיכולנו לחשוב עליו היה החופש. היינו חופשיות! יום האביב המקסים העצים את התחושה. מיד עם היציאה משער המחנה מצאנו את עצמנו עומדות מול טנקים של הצבא האדום, שבדיוק הגיעו לכפר. חייל רוסי חילק ככרות לחם ואחר הושיט פירות משומרים. הם הזהירו אותנו שלא ללכת לכיוון הגייש-אלום (Hegyesalom), שם נמשכה עדיין הלחימה והציעו שנלך לכיוון שופרון (Sopron). העיר שופרון הוחזקה עדיין ע" הגרמנים, אך הצבא האדום כיתר אותה והשחרור היה עניין של שעות ספורות. התחלנו לצעוד לכיוון העיר. 

לא היה איש לא על הדרך הראשית, חוץ מחיילים רוסים שהתקדמו ממזרח למערב, בכיוון ההפוך משלנו. הם הגיעו במשאיות, בעגלות רתומות לסוסים קטנים, ברגל, בטנקים ובמכוניות. היו חיילים שנראו מונגולים ואחרים, גבוהים ובלונדינים, שאלמלא המדים היו נראים כמו גרמנים טהורי גזע. היו שחרחרים ובלונדינים, גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים והם הגיעו בכמויות אדירות. זה היה כאילו העולם כולו התחיל לרדוף אחרי הגרמנים במטרה לחסל אותם. 

לא היה לנו שום מטען לשאת. גם 40 הק"ג ששקלנו היו יותר מדיי עבורנו. היינו בנות גילאים שונים. המבוגרת ביותר הייתה בת 52 ונראתה בת 75. היא הצטרפה לקבוצה כשעזבנו את המחנה ואפילו לא ידענו את שמה. התחלתי את המסע עם פאני, בת ה-32 וארטסי, בת ה-16 וכעת היינו יחד, בדרך הביתה. אנוש ומרגיט היו אחיות. אנוש, חברתי משכבר הימים, הייתה בת 30 ומרגיט בת 36. את שאטסי פגשתי במחנה. אישה יפה בת 30 לערך, מפונקת ועשירה, שמעולם לא הבינה את המשמעות של 'אין'. היא הצליחה לטפל בעצמה יפה גם בתנאי המחנה והודות לה הפכנו להיות 'הקבוצה הנקייה'. מכיוון שמקום השינה שלנו היה קרוב לברזיות, היינו תמיד הראשונות להתרחץ, אפילו במינוס 30 מעלות. זו הסיבה שכיני הגוף לא ממש הטרידו אותנו. אלא שאת הטיפוס זה לא מנע: לשאטסי היה חום מאוד גבוה כשעזבנו את המחנה ואני נעמדתי על הרגליים רק 20 ימים לפני השחרור. במשך 14 יום סבלתי מהזיות וחבתי את חיי בעיקר לאנוש. היא האכילה, השקתה וניקתה אותי. למרות החום הגבוה וההזיות נאבקתי בה וסירבתי לקחת את התרופות שניסתה לתת לי. המשכתי להחזיק את הכדורים ההם במשך שנים, מתוך רצון לבדוק את תכולתם, אבל לא בטחתי ברומנים הקומוניסטים, כך שבסופו של דבר השלכתי את זה. חבל שעשיתי זאת, מכיוון שאני משוכנעת עד היום שהכדורים הכילו רעל. איש מן האנשים שהכרתי, שנטלו את הכדור, לא שרד. האם היה זה הטיפוס שהרג את חבריי, או שהתרופה עשתה זאת? 

האחרונה בקבוצה שלנו הייתה פירי; בת 21, מנומשת, ג'ינג'ית ושקטה למדיי. אני הייתי החזקה והעמידה מכולן. הייתי בת 19 ומאחוריי היו כבר 6 שנות נדודים. יכולתי לישון בכל מצב וחוויתי רעב יותר מפעם. חשבתי שאני יודעת הכול על הנאצים – בגיל 19 כולנו חושבים שאנחנו יודעים הכול – אבל טעיתי. לא ידעתי דבר על תאי הגזים, על ההשמדה המאורגנת והניסויים בבני-אדם. טעיתי כשחשבתי ששרדתי את הגיהינום. מה שחוויתי היה רק טיפה אחת מן האימה והסבל שיהודים חוו. לא ידעתי דבר על ששת המיליונים שהושמדו. 

התחלנו ללכת לכיוון שופרון. חלפנו על פני כפר ומצאנו את עצמנו בתוך יער שבו הסיגליות עמדו במלוא פריחתן. הריח המשכר של היער, הסיגליות והעצים – הכול אמר אביב וכך גם ליבנו. היינו שוב בחיים. 

שופרון, הונגריה
השארנו מאחור את ההמולה של הדרך הראשית ומהר מאוד מצאנו את עצמנו על גדת נהר. הגשר הופגז והכביש שהיינו אמורות ללכת עליו המשיך בצד השני של הנהר. חיילים רוסים חצו את הנהר, שהגיע להם עד גובה החזה, עם רובים מורמים מעל הראש, כשכל חייל נאחז בחייל שהולך לפניו. התווכחנו אם לחצות בנקודה הזו או להמשיך עוד 10 ק"מ ולחצות בגשר צף שהרוסים בנו. איש צעיר, שמשקלו 40 ק"ג לערך, התחיל לחצות את הנהר, אחרי ששכנע שתי אחיות להצטרף אליו. השתיים היו במצב גופני טוב, מכיוון שעבדו קודם במטבח המחנה. כל השלושה טענו שהם שוחים היטב. החיילים הרוסים ניסו לומר שהזרם חזק וקשה לחצייה, אבל הם לא רצו להקשיב. 

הקבוצה שלי עמדה על גדת הנהר לצד כמה חיילים וצפתה בשלושה. כ-10 מ' לאחר שנכנס לנהר נסחף הצעיר עם המים. הוא המשיך להחזיק את ידי הנערות לזמן מה, אבל עוצמת המים סחפה אותם. הגבר הצליח למצוא סלע ולהיאחז בו, אבל הנערות נסחפו. כמה חיילים חמושים ברובים קפצו לתוך הנהר והצילו את אחת הנערות באמצעות משיכה בשיערה, אבל השנייה נבלעה בשצף המים. החיילים הרוסים יצאו מהמים בנס ולאחר התקרית הזו איש לא ניסה עוד לחצות. 

הסתדרנו מחדש כקבוצה והתחלנו לצעוד לכיוון הגשר הצף. יום האביב כבר לא היה קסום כל-כך והפרחים איבדו את ריחם. המוות עדיין ארב סביבנו. מצאנו את הגשר, חצינו אותו ובמהרה הגענו לבץ' אויהאי (Becs-Ujhely). העיירה המופגזת הייתה מלאה בגופות של גרמנים. הבטנו מזועזעות בחייל רוסי שניסה להסיר טבעת נישואין מגופה ולאחר שלא הצליח חתך את האצבע שעליה הטבעת. המשכנו בהליכה. נראינו רע. הבגדים שלנו לא עברו כבר כביסה שישה חודשים, שיערנו היה קצוץ ועינינו סיפרו על הרעב שהיה מנת חלקנו. מדי פעם הרוסים ריחמו עלינו וזרקו לנו ככר לחם, שסיימנו בתוך שניות, אבל זה רק הגביר את רעבוננו. 

עגלה חקלאית שנסעה מזרחה לקחה אותנו עמה ונסענו מספר ק"מ בתנאים נוחים. מאוחר יותר שמחנו שוב כשמשאית רוסית עצרה כדי לתת לנו טרמפ. במרכז המשאית עמדה חבית והחיילים מילאו מדי פעם את כוסותיהם ושתו. הם הבחינו שאנחנו מתבוננות בהם, הושיטו לנו את הכוסות שלהם והציעו לנו לשתות מן החבית. כולנו ישבנו, חוץ ממני ומארטסי. אנוש חלצה את נעליה בזמן שהמשאית האיצה דרך הכפרים המופגזים. 

קיבלנו כוסות מלאות ושתינו ממש כמו החיילים. אני לא יודעת איך האחרים הרגישו, אבל זה היה כאילו אש בוערת עשתה את דרכה מהגרון אל הקיבה ולכמה רגעים לא יכולתי לראות או לשמוע דבר והתקשיתי לעמוד. רגליי נרדמו. זה היה הרגע שבו ראיתי את אחד החיילים מנסה לחבק את פאני, השני ניסה לגעת באנוש ושלישי התקרב אליי. נרתענו וצעדנו לאחור, עד שהחיילים השליכו אותנו מהמשאית הנוסעת. הנעליים של אנוש נותרו על המשאית. זמן קצר לאחר מכן יתרת הקבוצה הושלכה מן המשאית, אבל כולנו שרדנו. אני בספק אם היינו שורדות את הנסיעה במשאית, אילו שתינו עוד וודקה. 

האישה בת ה-52 הייתה היחידה שנותרה על המשאית. קיווינו שהיא שרדה. אחרי קילומטרים רבים מצאנו אותה יושבת בצד הכביש, לא מסוגלת לקום. היא נאנסה על ידי חמישה חיילים והושלכה מן המשאית. לא היה דבר שיכולנו לעשות עבורה והמשכנו ללכת. 

לא ידענו היכן נישן בלילה או מה נאכל עד שנגיע הביתה, אבל כבר ידענו היטב שעלינו להיזהר מהחיילים הרוסים. כל מה שרצינו היה להמשיך הלאה ולגלות מה קרה לבני המשפחה שלנו, אבל אז הסתבר שפירי לא מסוגלת יותר. היא נעצרה מול בית מופגז והרוס והבטיחה שתפגוש אותנו שוב בהמשך הדרך, לאחר שתנוח ותצטרף לקבוצה אחרת. עשרים שנה מאוחר יותר גיליתי שהיא מעולם לא הגיעה הביתה; היא נאנסה על ידי חיילים רוסים וגופה החלש לא עמד בכך. היא נמצאה מתה ביום שלאחר מכן. 

המשכנו ללכת. מצאנו בית ריק להעביר בו את הלילה. אכלנו את הלחם שקיבלנו מהרוסים וקופסאות שימורים שמצאנו בבית. כשהרעב שכך, נרדמנו. בבוקר יצאנו שוב לדרך. מאז שעזבתי את בודפשט נשאתי עמי זוג נעליים נוספות. למרבה הצער, הן לא התאימו לאנוש, שצעדה יחפה. הן היו גדולות מדיי והיא התקשתה ללכת בהן. כולנו פקחנו עבורה עיניים וחיפשנו, אבל במשך היום מצאנו רק נעליים בודדות, ללא זוג. המשכנו ללכת ומצאנו את עצמנו בתוך כפר. בין הבתים המופגזים, משני עברי דרך צדדית, נראו לעינינו, כאילו בהזמנה, מאות נעליים ומגפיים מפוזרים על הקרקע. אנוש רצה לשם בשמחה, בתקווה למצוא זוג מתאים, אבל לרובן לא היה זוג. 

לאחר חיפוש ארוך שבו השתתפנו כולנו, הבחנתי בזוג מגפיים. "זה בדיוק מה שהיא זקוקה לו כדי להגיע הביתה" חשבתי לעצמי ורצתי לכיוונן. כשגיליתי שכפות הרגליים של מי שנעל אותן עדיין בפנים השלכתי את המגפיים, מזועזעת כולי. מיד לאחר מכן אנוש ואני מצאנו זוג נעלי ספורט ועזבנו את הכפר האיום הזה, שכל מה שנראה בו לעין היה נעליים ועוד נעליים, ללא נפש חיה או בית אחד שעומד על תלו. 

התקרבנו לאזור מיוער כשלפתע ומשומקום הופיעו משוריינים רוסיים שנסעו לכיווננו. הם חלפו על פנינו בדממה מוחלטת, משאיות וטנקים מלאים בחיילים רוסים. הם נעלמו כפי שהופיעו ואנחנו נותרנו תוהות אם בדינו את המחזה מדמיוננו, אך ריח הדלק והאבק שנותרו באוויר העידו שזה אכן קרה. הכביש נעלם אל תוך היער ומסביב היו בורות מלאים בתיקי גב, קופסאות עץ וניירות, שנראו כאילו מישהו השליך אותם בחופזה. הכיתוב על הקופסאות היה בגרמנית ואחת מהן הכילה קוביות סוכר שנפלו לקרקע. מילאנו את הכיסים בקוביות הללו, אבל כמה כבר יכולנו כבר לשאת? גם משקל גופנו היה כבד מדיי עבורנו באותם הימים. 

לפתע יצא מבין העצים חייל, כיוון אלינו את נשקו וציווה משהו ברוסית. לא הבנו מה הוא רוצה. הוא בחן את פרקי הידיים שלנו, חיפש שעונים והראה לנו את זרועו, שהייתה מכוסה ב-20-25 שעונים. הסברנו בקושי שאין לנו שעונים, שבאנו ממחנה ריכוז. הוא הסתובב לאחור ועזב. 

אם היינו זקוקות לשירותים, נהגנו לגשת אל מאחורי העצים. באחת ההזדמנויות הללו, שמענו את ארטסי צועקת פתאום מבין העצים. רצנו לעברה, חוששות שהרע מכול קרה ומצאנו אותה בוכה מאחורי שיח, סמוך לגופתו של אחד מחברינו למחנה. הכרנו אותו היטב. הוא ברח מהמחנה לוינה, שם הוא הוסגר, נעצר והוחזר לליכטנוורט. בדומה לכל מי שניסה לברוח, הוא ספג 50 צליפות שוט על גופו העירום, מול כולנו. גם את זה הוא שרד. והנה הוא שכב לפנינו, מת, ירוי בראשו, דמו מטפטף עדיין לקרקע. 

בודפשט ריקה והרוסה, 1945
המשכנו את מסענו בדממה הכבדה, כשתקוותנו להגיע הביתה שברירית מתמיד. צעדנו שקועות במחשבות ולא הבחנו בחייל הרוסי שצעד מולנו עד שעצר אותנו ממש. לא ידענו האם את השעונים שלנו הוא רוצה או את חיינו. הוא לקח אותנו אל שולחן שניצב בין העצים וסביבו קצינים רוסים. כשהתקרבנו, אחד הקצינים, רב סרן, נעמד על רגליו. הוא היה נמוך, בן 35 לערך. מכיוון שאף אחת מאתנו לא דיברה רוסית, הוא שאל אם מישהי דוברת גרמנית. כך הפכתי למתורגמנית. הוא רצה לדעת מי אנחנו ומנין אנו באות ואמר לי שגם הוא יהודי. הוא אמר לנו שבודפשט ריקה והרוסה והמליץ לנו ללכת יחד אתם מערבה, לברלין. כשסירבנו, הוא הושיט לנו פיסות בשר מעושן שחייליו מצאו קבורות באדמה, פרוסות של בשר קר, לחם וכסף. כולנו קיבלנו 50 פנגו חדשים, חוץ מארטסי, שנראתה בת 10 וקיבלה תוספת של 300 רובל. הוא הורה לשניים מחייליו להסיע אותנו במשאית מרחק 30 ק"מ מזרחה ולאסוף כל ניצול ממחנה ריכוז שנמצא בדרך. הוא התנצל שזה כל מה שהוא יכול לעשות ואמר שלפי הפקודות עליהם לנוע הלאה. 

30 ניצולים הועמסו על המשאית ונסענו כ-30 ק"מ במעלה דרך תלולה. כשהגענו לשטח גדול ופתוח החיילים עצרו את המשאית. בזמן שירדנו, אחד החיילים חילק לנו סוכריות והשני ניגש לחייל רוסי שעבר בסמוך, ולידו קצין גרמני. החייל שהיה אתנו במשאית נטל את האקדח של החייל האחר, הושיט אותו לאחד הניצולים והורה לו לירות בקצין השבוי. הניצול הניע את ראשו מצד לצד בחוסר אמון ומהבעתו היה ברור שהוא אינו מסוגל לעשות זאת. הרוסי חייך, לקח את האקדח מידי הניצול והלך משם. 

היינו באזור שבו הרוסים כינסו את השבויים הגרמנים כדי לקחת אותם לרוסיה. המלווים שלנו עזבו מבלי שהספקנו להודות להם על שהחזירו לנו את כבודנו, את אמוננו בבני אדם ואת עצם חיינו. המשכנו לצעוד.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה