על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 1 בספטמבר 2018

פרק שביעי מיומנה של סבתא / אורז בחלב

היינו כבר בהונגריה והתקרבנו לשופרון. בכביש הגישה לעיר נעצרנו במחסום של הצבא הרוסי. העיר עצמה נהרסה בהפגזות ומפסי הרכבת נותרו רק כבלי מתכת מעוקמים, כל אחד בזווית אחרת. מן ההריסות עלה עדיין עשן הקרבות. רבים חזרו אל העיר: עובדי כפייה, חיילים הונגרים לא חמושים, ניצולי מחנות ריכוז, קשישים שישבו בעגלות שנדחפו על ידי צעירים ונשים וילדים שישבו בעגלות רתומות לסוסים. בעגלות שנשאו את רכוש המשפחות נהגו הגברים ולעתים ניתן היה לראות כבשה או כלב רצים לצד העגלה. 

החיבה לאורז בחלב עברה אצלנו במשפחה יחד עם סיפורי השואה
הובילו אותנו לקרחת יער, במקום שבו המתינו כבר מאות אנשים. אמרו לנו שהרוסים אוספים גברים ונשים שכוחם במותניהם למטלות ניקיון ושאת יתר האנשים מזהים וממיינים לפי מסמכי הזיהוי. איש לא ידע מה עתיד לקרות אחר כך. החייל הרוסי שאפשר לכולם להיכנס לאזור הכינוס לא הרשה לאיש לצאת. אחד הגברים ניסה לחזור לכביש הראשי והחייל ירה באוויר כדי למנוע ממנו לעשות זאת. זה הספיק לנו. היינו כלואות זמן רב מכדי שנאפשר לזה לקרות שוב. 

קל היה לזהות את ניצולי המחנות: עור ועצמות, עיניים רעבות, מזוהמים ובלויי סחבות, חלקם עונדים עדיין טלאי צהוב. היינו כמאה איש. אחד הגברים אמר לנו שהוא כבר ברח ממקום דומה ושאין לו שום כוונה לעסוק בפינוי הריסות. לדבריו, ההונגרים והגרמנים צריכים לעשות את הניקיון. כך הם מקבלים מה שמגיע להם! 

שמנו לב שהרוסים יוצרים קבוצות של כ-200 איש, שעוזבות אחת אחרי השנייה. האנשים היו מסודרים בשורות של ששה וחייל רוסי חמוש ליווה אותם לעיר. אחד החברים הציע שניצור קבוצה, נצעד לכיוון היציאה ונצטרף לקבוצה הראשונה שעוזבת. החייל לא יתנגד וכך נוכל להישאר יחד. בצומת הראשון נסתובב, נצעד לכיוון ההפוך וכך החייל הרוסי יחשוב שקיבלנו פקודות אחרות. קרה בדיוק מה שציפינו והתכנית עבדה. בצומת הראשון, החייל והקבוצה פנו שמאלה וכולנו פנינו ימינה והתפזרנו ברגע שיכולנו. היינו יחד שוב, כל השש. 

הזהירו אותנו שלא לדבר עם איש, במיוחד לא בגרמנית - אחרת יירו בנו על המקום. שופרון הייתה הרוסה לחלוטין ולא נראתה נפש חיה בשום מקום. אחת לזמן ראינו קבוצה של עובדים עם אתי חפירה, צועדת בעקבות חייל רוסי. הדממה חסרת החיים הייתה מעיקה ומוזרה. ניסינו למצוא את הדרך שמובילה מחוץ לשופרון, אבל לא היה אף אחד לשאול. כששמענו צעדים התחבאנו מיד, מפחד שיגייסו אותנו לעבודות כפייה. באחת הפעמים שהתחבאנו מצאנו את עצמנו בטירה, שנשמרה במצב די טוב למרות הלחימה. החצר הקדמית הייתה מכוסה הריסות ושברי זכוכית ועל העמודים נראו חורים של כדורים. בקומה השנייה הבחנו בכמה גופות תלויות בין העמודים. הצליל היחיד שנשמע היה קול צעדינו על אבני המרצפת. מצאנו מקום שלא נראו בו גופות והתיישבנו לאכול. 

מיד כשהתיישבנו הופיע חתול גדול מאחורי אחד העמודים ובעקבותיו שני חיילים רוסים בשנות העשרים שלהם. בהונגרית רצוצה הם הסבירו שהם רוצים לשבת לאכול אתנו ושלאוכל יש טעם טוב יותר בחברה. הם הוציאו את המזון שהיה ברשותם והתיישבנו לידנו. אחרי כל מה שקרה בימים האחרונים היינו זהירות מאוד ודי מהר הסתבר שלא טעינו. מיד אחרי שסיימנו לאכול החיילים התחילו לפלרטט אתי ועם שאטסי. כשדחינו אותם הם לא התעקשו ועזבו את המקום, אבל בדיוק כשנחפזנו לעזוב, הם חזרו, כשכל אחד מהם מחזיק שתי ככרות לחם. הם הציעו לנו את הלחם וביקשו שנלך אתם בתמורה. סירבנו. כשהתחלנו ללכת הם צעדו בעקבותינו. שינינו את התכנית; בהנחה שלחצר יש יציאה נוספת, אנוש, מרגיט ושאטסי יצעדו לכיוון הרחוב, בזמן שפאני, ארטסי ואני נחזור לאזור שבו אכלנו קודם. החיילים לא רצו להיפרד זה מזה והלכו שניהם בעקבות הקבוצה שלי. התחבאנו מאחורי העמודים. אחרי זמן מה, החיילים יצאו בדרך שבה נכנסנו ואנחנו רצנו לכיוון השני, היכן שהאחרות המתינו. לא ידענו לאן ללכת, אך למרבה המזל פגשנו קבוצה של ניצולי מחנות והצטרפנו אליהם. 

אמנם הצלחנו לחמוק ממחסום נוסף של הרוסים, אבל הדאגה בעניין המחסומים הרבים הלכה והתגברה. ידענו שבמרחק 6 ק"מ משופרון נמצאת הארקה, שבה חפרנו תעלות במשך יותר מחודש. ידענו גם ששופרון נמצאת בין הגבעות ובין פסי הרכבת ולכיוון הזה הלכנו. גם הסקרנות הניעה אותי; רציתי לדעת מה קרה לכפריים בהארקה שהרעילו את בארות המים, רק כדי לוודא שיהודים לא ישתו מהן. הלכנו בדרכים שהתפתלו דרך הגבעות. השמש זרחה, העצים עמדו במלוא הפריחה והצלילים היחידים ששמענו היו ציוץ ציפורים וזמזום חרקים. האם באמת באנו ממחנה ריכוז? האם באמת היה לנו קר והיינו קרובות לגווע ברעב? הכול נראה כחלום רע. זה הרגיש כמו טיול אביבי במרחבי הכפר המקסימים. החברים והמשפחה המתינו בבית, החיים עצמם המתינו! 

בעיקול הכביש נראה פתאום השלט 'הארקה' ומאחוריו הכפר הקטן, עומד על תלו ללא פגע; צריח הכנסייה, גגות הרעפים האדומים, הרחובות הנקיים, העצים הפורחים. הכול היה כל כך שקט. שקט מדיי! נפש חיה לא נראתה, כלב לא נבח. דממת מוות! 

צעדנו ברחובות ומאחד הבתים יצא אדם בהילוך של איש זקן. "מאיפה הגעתם?" שאל. בעודו מתקרב ראינו שהוא לא מבוגר כלל. תהיתי מה קרה לו. הוא סיפר שהיה אחד מ-3000 פועלי הכפייה שהובאו להארקה כדי לסיים את חפירת התעלות לטנקים שבה התחלנו אנחנו. כשהרוסים עמדו לשחרר את הארקה, הגרמנים לקחו עמם את העובדים הבריאים והשאירו מאחור את החולים, שיסתדרו בכוחות עצמם. הם כל כך מיהרו לעזוב שהם לא טרחו להקדיש זמן לחיסול האסירים החולים. האיש הזה החליט להישאר מאחור, להתחבא בכפר ולהתחזק לפני שישים פעמיו הביתה. הוא נשאר בבית ששימש את הגרמנים כמפקדה של השומרים ואיכשהו חמק מעינם הפקוחה של הרוסים כשנכנסו לכפר. בבית היו שלושה חדרים גדולים: אחד היה חדר הלינה של השומרים, השני מטבח והשלישי מחסן. קירות המחסן היו מכוסים מדפים ומלאים פחיות שימורים ; נקניקים נתלו מן התקרה והרצפה הייתה מכוסה תערובת של סוכר ונרות. 

"מה תרצו לאכול?" הוא שאל אותנו. מתי הייתה הפעם האחרונה שנשאלתי את השאלה הזו? האם ייתכן שחלפו רק ששה חודשים? מדוע זה נראה כנצח? כולנו רצינו משהו חם ומתוק. "אורז בחלב?" היה לו חלב טרי מהאיכרים שמעבר לכביש, שחששו שישמיץ אותם על שסייעו לגרמנים ונתנו לו כל מה שביקש. האיש, שהסתבר בינתיים ששמו בלה, חצה את הכביש וחזר עם דלי מלא חלב. הוא הדליק את האש בתנור, הניח עליו סיר מים ענק לרחצה, עוד סיר גדול של חלב והלך אל המחסן. בעזרת את חפירה הוא הרים את הסוכר והאורז, ניפה את שברי הנרות ושפך הכול לתוך החלב הרותח. הוא הוסיף עוד כמה אתים גדושות לתוך החלב, התנצל ופרש הצידה. היה עליו לנוח אחרי המאמץ. מאוחר יותר נכנסו שני חבריו וכולנו ישבנו לאכול. סיימנו את דייסת האורז בתוספת שימורי פירות במהירות מסחררת. בלה הביא דלי חלב נוסף, שאותו שתינו במקום מים. סוף סוף הרגשנו שבטננו מלאה. 

שלושת הגברים היו במצב נורא. הם היו בשנות השלושים לחייהם, אך נראה היה שהם לא שוקלים יחד יותר מ-100 ק"ג. כל תנועה הייתה מאמץ עבורם וזו הייתה הסיבה שהם התכוונו לאסוף כוחות ולהתחזק לפני שיחזרו הביתה. לפי המראה שלהם סביר היה להניח שאילו היו מתחילים בצעדה הם לא היו מגיעים אפילו לכפר הראשון שבדרך. אחרי הארוחה התרחצנו במים החמים ונערכנו ללילה. במקום לישון מצאנו את עצמנו משוחחים על משמעות החיים. לא היינו בטוחים שהקשיים הפיזיים והנפשיים שחווינו הפכו את החיים לראויים לחיותם ותהינו מהיכן הגיע אינסטינקט ההישרדות. שוחחנו על העתיד והסכמנו שעלינו למצוא את המשפחות שלנו למרות הקשיים. כולנו שמרנו על תקווה. 

כשעלה השחר אכלנו שוב והלכנו סוף סוף לישון. כשהתעוררנו קיבל את פנינו יום אביבי יפהפה. החבורה ניסתה לשכנע אותנו להישאר, אבל חוסר הסבלנות שלנו היה חזק מן ההצעה. נפרדנו לשלום ואיחלנו כל טוב, אבל רגע לפני שעזבנו שאלתי אותם על הכפריים. בלה סיפר שרוב אנשי הכפר נמצאים עמוק בבית הקברות. מאחר שכל הבארות הורעלו, מים ראויים לשתייה נותרו רק בבאר אחת בכפר. לכפריים לא נותרו די מים לרחצה וידוע שכיני הגוף אינן מבחינות בין דם לדם. הטיפוס הרג את כולם. הכפריים היחידים ששרדו הם מי שעזבו לפני ש"היהודים" הגיעו. 

הנקמה מתוקה, אבל כמה כפריים מתו? כמה מ-3000 עובדי הכפייה שרדו? לעולם לא אדע. אינני יודעת גם את שמות החברים שפגשנו שם, חוץ מבלה. היכן הם היום? האם הצליחו להגיע הביתה ומה מצאו שם? היכן המשיכו לחיות? אינני יודעת ולעולם לא אדע.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה