על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שבת, 15 בספטמבר 2018

פרק שמיני מיומנה של סבתא / לילה באסם

חזרנו לכביש הראשי. ללכת, ללכת, ללכת... מדי פעם עצרנו בצלו של עץ, אך לא לזמן רב. היינו חסרות סבלנות. בכל כפר שאלנו את אותה השאלה: "האם הרכבת לבודפשט חזרה לפעול?". התשובה הייתה זהה תמיד; המסילה הופגזה וייקח שבועות עד שתחזור לפעילות סדירה. המשכנו ללכת, כאובות וחלשות. ללכת, ללכת וללכת... 

סבתא הילדה ואמה, סביב 1930
הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת וצעדנו אל תוך כפר שעמד עדיין על תלו. כלבים נבחו ואנשי הכפר עמדו מחוץ לבתים ושוחחו. כשהתקרבנו הם התקהלו סביבנו והמטירו עלינו שאלות ; מהיכן באנו, מי אנחנו ולאן פנינו מועדות. רובם היו מבוגרים מאוד. אחד האיכרים הציע את האסם שלו לשנת לילה. הוא אמר שנהיה בטוחות בתוך הקש אם נזיז את הסולם. קיבלנו את ההצעה הנדיבה. הוא קרא לאשתו מיד ושאל מה נרצה לארוחת הערב. "אטריות עם סוכר ופרג" השבנו. בזמן שהאיכר שאב מים מן הבאר וחימם אותם לרחצה, אשתו רצה להכין את הארוחה. כל בקשה שהייתה לנו נענתה מיד. האישה ישבה סמוך לשולחן בחוץ ואנחנו אכלנו. בזמן הארוחה שמענו משאיות בחוץ והאישה נעלמה, אבל היינו עסוקות באכילה והתעלמנו. הכלב שכב מתחת לשולחן, האיכר ישב לצדנו ועישן מקטרת, תרנגולות התרוצצו סביב. חיי הכפר השלווים והקלים! 

לפתע שמענו צרור יריות מנשק אוטומטי והכלב החל לרוץ לעבר הגדר. שלושה חיילים רוסים חצו את הגדר בנשקים שלופים, מוכנים לירות. כולנו זינקנו לעמידה, כשהאיכר עומד לצדנו. הכלב קפץ על אחד החיילים וזה ירה בו והרג אותו מיד. החייל השני ירה בכל התרנגולות, בעוד חברו אוסף אותן אחת-אחת וצועד אל המשאית שחנתה בחוץ. האיכר התיישב ואנחנו בעקבותיו, ממתינות למוצא פיו. "זה עניין יומיומי". אמר. "הם ירו בכל הבקר ועכשיו זה תורן של התרנגולות". לרגע ריחמתי עליו, אבל נזכרתי כיצד החיילים ההונגרים ירו בבני אדם כאילו היו בקר ולא אמרתי דבר. 

כשהגענו אל האסם היה כמעט חשוך. טיפסנו למעלה, מצאנו אזור נוח לשינה בתוך הקש ומשכנו את הסולם כלפי מעלה. חלצנו את הנעליים, הנחנו את תיקי הגב מתחת לראש ונרדמנו מיד בידיעה שאנחנו בטוחות. 

התעוררתי למשמע קול. בחוץ היה לילה ואור הירח הסתנן מבעד לדלת האסם והאיר מעט את העלטה ששררה בפנים. הופתעתי לראות סולם מונח ליד הדלת, על אף שהסולם שהזזנו קודם היה סמוך אליי. נעמדתי וראיתי את ארטסי זזה. הזהרתי אותה שתשמור על שקט ובזווית העין ראיתי שני חיילים רוסים נכנסים פנימה. יכולנו לראות אותם בבירור דרך הסדק בדלת, אך הם לא ראו אותנו. אחד החיילים זחל לעברנו בזמן שהשני יצא שוב החוצה. ארטסי ואני הלכנו לכיוון הסולם וקיווינו שנצליח לצאת מהאסם ולקרוא לעזרה. החייל שזחל פנימה הגיע בינתיים למרגיט, שהתעוררה מבוהלת ובתוך רגעים אחדים ומבלי להשמיע קול, החל לאנוס אותה. הגענו לדלת ונתקלנו בחייל השני. באותו רגע נשמעה שריקה ושני החיילים רצו החוצה. אספנו את חפצינו וירדנו במהירות מהסולם, שבתחתיתו פגשנו את המארח שלנו. 

"מהיכן הגיע הסולם הנוסף?" שאלנו. "מהמחסן" הוא השיב. "למה, הם אנסו אתכן?". "לא", השבנו, מכחישות את האונס של מרגיט. "הם רק ניסו." הוא נענע בראשו ומכיוון שלא רצינו לחזור לאסם הזמין אותנו להיכנס לביתו. בעודנו נאספות סביב השולחן נשמעו צעדים. הדלת נפתחה וארבעה חיילים רוסים נכנסו, ובעקבותיהם קצין שדחף את המארח שלנו הצידה. היינו מבוהלות, אבל הפעם טעינו. זו הייתה משטרה צבאית והם חיפשו חיילים ללא פס. החיילים קיבלו בדרך כלל פס לשלושה ימים ואם האריכו את החופשה מעבר לזה ונתפסו, הם נורו במקום. בגרמנית שבורה, סיפר לנו הקצין שהם ביקרו בבית האיכר הזה קודם, מכיוון שהיו לו שלוש בנות. כעת ידענו מדוע היה סולם נוסף, מה האיכר עשה באסם באמצע הלילה ומדוע הוא נראה כה מאוכזב כשהשבנו לו שלא נאנסנו. עזבנו את הבית עם הפטרול הצבאי, מבלי להודות על "האירוח". הייתה לנו חוויה חדשה להוסיף לצרור החוויות עד כה. 

החיילים לקחו אותנו לקצה הכפר והראו לנו את הדרך לגיור (Gyor). הגענו בסביבות הצהריים. כאן החיים חזרו כבר למסלולם, למרות ההרס ששרר בכל מקום והחיילים הרוסים הרבים. חצינו את העיר והגענו לכיכר שהיה בה מחסום נוסף. מסמכי הזיהוי של כולם נבדקו. מי שלא היו תושבי גיור התבקשו להתכנס בצד אחד של הכיכר. ניסינו להסביר מהיכן באנו, אך ללא הועיל, שלחו אותנו לעמוד בשורה אחת עם כל היתר. התבוננתי סביב והבחנתי שהכיכר נפתחת לשמונה רחובות שונים. התקדמנו כולנו לעבר מפתח אחד הרחובות והתחלנו לרוץ בבת אחת. החיילים לא הבחינו בנו או הניחו שיתפסו אותנו במחסום הבא. שנים מאוחר יותר גיליתי שמי שנעצרו במחסומי הצבא הרוסי נשלחו לעבודות כפייה ברוסיה ובמיוחד למכרות. מי ששרדו שם לאורך זמן והוכיחו שהיו במחנה ריכוז גרמני שוחררו לבסוף. מי שלא הצליחו להוכיח זאת נותרו במשך שנים במחנות הכפייה. 

עזבנו את גיור בחופזה ונזהרנו שלא להיתפס שוב. החלטנו שנבלה את הלילות תחת כיפת השמיים, בתקווה שכך נהיה בטוחות יותר. כשירד הלילה מצאנו קרחת יער רחוקה מהכביש והתמקמנו לקראת שינה. התעוררנו עייפות ועצבניות, אחרי לילה ללא מנוחה שבו התעוררנו מכל רחש וסבלנו מן הקור. אחרי הכול, זו הייתה רק תחילת אפריל. 

המשכנו ללכת ללא הרף והגענו לצומת הדרכים הראשון. אנוש, מרגיט ופאני רצו ללכת שמאלה, בעוד ששאטסי, ארטסי ואני רצינו לפנות ימינה. התווכחנו ובסופו של דבר נפרדנו, כל קבוצה לכיוון אחר. שאטסי, ארטסי ואני פנינו ימינה ואחרי כמה דקות פאני הגיעה בריצה והצטרפה אלינו. אנוש ומרגיט נעלמו מן העין. היינו נסערות. אחרי כל מה שעבר עלינו יחד, לא הבנו מדוע הן רוצות לעזוב. היינו כל כך קרובות ליעד והסכנה שנשקפה להן הייתה גדולה הרבה יותר בלעדינו. רק שנים לאחר מכן גיליתי את הסיבה האמתית להתנהגותן המוזרה. מיד אחרי שעזבו אותנו, מרגיט התמוטטה על הכביש. היא הייתה מעורפלת, סבלה מחום גבוה ולא זיהתה את אנוש. נהג משאית רוסי הסיע אותן לבית החולים הקרוב ושתיהן אובחנו כחולות טיפוס. הן אושפזו ושוחררו רק שלושה שבועות מאוחר יותר. 

המשכנו לצעוד לכיוון בודפשט. היינו קרובות לדורוג (Dorog), שבה שירותי הרכבות לבודה כבר התחדשו. הגישה לפשט הייתה רק דרך גשר השלשלאות שבנו הרוסים. כולם הזהירו אותנו ש"בודפשט קאפוט", כלומר הרוסה וחרבה. לא יכולנו אפילו לדמיין מה קרה שם. סיפרו לנו שהרוסים כבשו את פשט, בזמן שהגרמנים וההונגרים הגנו על בודה ללא תקווה או היגיון כלשהו. הידיעה על ההרס של בודה לא ממש נגעה ללבנו; בודה הייתה הראשונה להיפטר מן היהודים, שנשלחו ל"בתים היהודיים" בפשט, עוד לפני שהמיליציות של סלאשי וצלב החץ השתלטו. 

הגענו לדורוג אחר הצהריים. הרכבת לבודה אמורה הייתה לצאת רק ב-5 בבוקר. היה עלינו למצוא מקום לישון בו ושאלנו על כך את האנשים שראינו סביב. נשאלנו שאלות רבות; מי אנחנו, מנין באנו. כשהיה ברור שאנחנו יהודיות ניתנה לנו כתובת. 

הלם נשקף מעיניהם של בני הזוג המבוגרים שפתחו לנו את הדלת. הם הציעו לנו לישון בחדר האוכל והתנצלו שאין ברשותם מזון לתת לנו. הצענו לשלם על הטרחה והם סירבו. מכיוון שאף מאתנו לא ענדה שעון, האיש המבוגר הציע להעיר אותנו בזמן כדי לתפוס את הרכבת. הבית היה עמוס פריטי ריהוט יפהפיים ושטיחים פרסיים רכים, אף לא אחד מהם אופייני לעיירת כורים קטנה כמו דורוג. הייתכן שהכול נגנב מיהודים? התפזרנו בחדר האוכל רחב הידיים; על הספה, על הכיסאות מרופדי הקטיפה ועל הרצפה והלכנו לישון. 

היה חושך גמור בחוץ כשהזקן העיר אותנו. אספנו את חפצינו ושאלנו למיקום תחנת הרכבת. "שם", הוא אמר וסגר מאחורינו את הדלת. מצאנו את עצמנו בחושך, בעיירה לא מוכרת, בלי מושג ברור לאן ללכת. התחושה הייתה שהשעה לא מאוחרת מחצות וברחובות היה עוצר. צעדנו שמאלה ונעצרנו בצומת דרכים, משוחחות בקולות מהוסים. לפתע הופנתה לעברנו אלומת פנס מסנוורת ונשמע קול "עצרו או שאני יורה!". לא יכולנו לראות מי עומד מאחורי הזרקור אבל השבנו שהגענו ממחנה ריכוז ושכל רצוננו הוא להגיע לתחנת הרכבת. "אתן לא יודעות שיש עוצר והשעה היא אחרי חצות?" הסברנו מה קרה. "יש לכן מזל שאני מצאתי אתכם ולא הפטרול הרוסי ; הם קודם יורים ורק אחר כך שואלים שאלות. אני חייל במשמר הלאומי", אמר והראה לנו את סרט היד שענד בצבעי אדום-לבן. "בואו אחריי, אקח אתכן לתחנת הרכבת". 

הוא הדליק סיגריה והתחלנו ללכת. פנינו שמאלה בעקבותיו ומצאנו את עצמנו עומדות במנהרה חשוכה, מבוהלות. האם הוא עומד להרוג אותנו, אחרי כל מה שעברנו? "מהר" הוא אמר, "אסיים לעשן את הסיגריה בקרוב ולא תוכלו יותר ללכת אחריי. אסור לי להדליק את הפנס בקרבת תחנת הרכבת." לא הייתה לנו ברירה. הלכנו אחריו ובתוך דקות הגענו לתחנה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה