על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום שלישי, 30 באפריל 2019

פרק תשיעי ואחרון ביומנה של סבתא / הביתה?

סבתא. מגדה בוניהדי, שנות השלושים
של המאה הקודמת
הוא עזב ואנחנו התיישבנו להמתין לבוקר שיגיע. כשהבוקר החל לעלות ראינו לצדנו אנשים נוספים שממתינים בתחנה. משרד הכרטיסים נפתח, אנשים התחילו לנוע ויכולתי להרגיש איך החיים חוזרים להיות מה שהיו פעם. קנינו את הכרטיסים בכספו של הקצין הרוסי, עלינו על רכבת של שלושה קרונות ויצאנו לדרך. האנשים סביבנו היו פועלים מהסביבה והכירו זה את זה. איש לא הציק לנו. התקרבנו ליעד יותר ויותר! אך לפתע הרכבת עצרה וכולם ירדו בבת אחת. בודפשט לא נראתה באופק. הפועלים החלו לצעוד לאורך הדנובה. הלכנו בעקבותיהם ואף אחת מאתנו לא שאלה דבר. שקעתי במחשבות. הייתכן שבודפשט נמחקה מן המפה? האם כל יקיריי אינם? צעדיי הפכו כבדים, כפי שהיה גם לבי באותם רגעים, אבל המשכתי ללכת. ערפל כבד כיסה את הצד הנגדי של הדנובה ואי אפשר היה לראות את פשט. 
השמש הבליחה בבת אחת מתוך הערפל והחשנו את צעדינו. "הנה בודפשט! היא עדיין קיימת!" גשר השלשלאות נראה 
במרחק התחלנו לרוץ. לא שינה לנו כלל שהגשר עדיין רחוק ושיהיה עלינו להמתין עוד זמן רב עד שנראה את יקירינו, היינו בבית – בבית! 

הגענו לליפוטווארוש, היכן שכולנו התגוררנו, בסביבות צהריים. צעדנו לאורך גדת הנהר ובבת אחת הבחנו בבניינים. הקירות החיצוניים עמדו על תלם, אך הדירות היו חרוכות. אפשר היה לראות שברי רהיטים, סירים ומחבתות מבצבצים מתוך ההרס. הדרכים נמחקו, הבתים נשרפו, אך עדיין חיו כאן אנשים. מה עם המשפחה שלי? הייתכן שהם שרדו רדיפות, הפגזות, רעב וצמא? התקוות הזהירות שטיפחתי הפכו לקלושות יותר ויותר. 

שאטסי הגיעה ראשונה לביתה. היא גרה ליד הדנובה, ברחוב פוסאני. "להתראות, להתראות!". אף אחת מאתנו לא חשבה להצטרף אליה. רק לאחר כמה ימים נודע לי שהיא הגיעה לביתה, צלצלה בפעמון ובעלה פתח את הדלת. היא התעלפה במקום. כשהתעוררה מן העילפון, לאחר כמה שעות, הייתה מרותקת למיטה במשך שבועות רבים. 

ארטסי הייתה הבאה בתור. "להתראות, להתראות!". חיפשתי אחריה כמה שבועות מאוחר יותר. אמה הייתה הניצולה היחידה. ארטסי שקעה בדיכאון עמוק וסירבה לקום מהמיטה. אינני יודעת מה אירע אתה אחר כך. היא עברה דירה ואיש לא שמע ממנה מאז. 

פאני ואני גרנו באותו בניין, אבל היא בחרה ללכת בדרך אחרת ממני. "להתראות, להתראות!". היינו רואות זו את זו לעתים קרובות ברחוב ולאחר זמן מה היא נעלמה. שנים רבות לאחר מכן פגשתי אותה שוב. רק אז גיליתי שבעלה שרד את המלחמה, אך מת מהתקף לב פתאומי ופאני הפכה לאלמנה בגיל שלושים ושמונה. היא עדיין גרה בבודפשט. 

פחדתי להגיע הביתה. תעיתי במסדרונות הבניין שבו השארתי את אמי מאחור וקיוויתי שאפגוש מישהו שהכיר את המשפחה שלי. הבחנתי שהסנדלרייה בפינת הרחוב פתוחה. הבעלים הוא זה שתיקן את הנעליים שלי, אלו שנעלתי ממש באותו הרגע. הוא זיהה אותי בזכות הנעליים. שאלתי אותו על אודות הוריי והוא אמר שלא ראה אותם מאז שהזמינו עבורי את הנעליים. מאוכזבת, צעדתי חזרה לבניין הדירות והתחלתי לטפס במדרגות אל הקומה החמישית. בעודי עולה, ראיתי את פישטה השכן רץ לקראתי מדירתו שבקומה השנייה. הוא לא זיהה אותי, אבל עצרתי ושאלתי אותו על הוריי. הוא לא ראה אותם ולא ידע עליהם דבר. 

הוא סיפר שהדירה שבה התגוררנו הופגזה ושלא בטוח לשהות בה כעת. 

השכנים עזרו לי לא מעט בימים הראשונים; ישנתי באחת הדירות הסמוכות ומצאו לי עבודה כתופרת. אחד השכנים סיפר שאמי, שהייתה מעל גיל הגירוש, לא עמדה בהמתנה מורטת העצבים לבדה בדירה בלי לדעת אירע לאבי ולי - ויצאה לחפש אותנו. היא מעולם לא חזרה. כך גם אבי. 

גרתי בבניין ההרוס חודשיים. עבדתי מדי יום ביומו ושרדתי, אבל קשה היה לדכא את הרעב. שום כמות של מזון לא יכלה להשביע אותי. לא יכולתי עוד לחיות בעיר הזו. לא יכולתי עוד לחיות עם הזיכרונות שהיו לנגד עיניי כל העת. לא הצלחתי להתמודד עם האובדן. ביוני 1945 השארתי הכול מאחור וסגרתי לנצח את הפרק ההוא של חיי. ברחתי לרומניה.


2 comments:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק
  2. חברים של יום טוב, קוראים לי אנטוניו לורה מישראל, אני רופאה במקצועי מנתח, אני בת 45, קרא בעיון את עדות חיי האמיתית כיצד החזרתי את האהבה לשעבר תוך יומיים של נרות נתח אהבה איות תפילה, יש לי כוונות טובות לחלוק את החדשות הטובות כאן כי אני יודע שמידע זה יעזור למישהו שקורא את זה כרגע לרפא לב שבור ולהשיב יחסי אהבה אבודים תוך יומיים. הסטוי שלי אולי דומה, הייתי נשוי לאנטוניו ארבע שנים, בחודש שעבר הוא נפרד ממני, עשיתי הכל כדי להחזיר אותו לאהוב אותי, אבל כל מה שעשיתי היה לשווא, רציתי שהוא כל כך יחזור כי היה לנו שני ילדים קטנים יחד ואני כל כך אוהבת אותו שאני לא יכולה לחיות בלעדיו, שאלתי אותו עם הכל, הבטחתי אבל הוא סירב. הסברתי את הבעיה שלי לעמיתי בעבודה, היא החברה הטובה שלי והיא ייעצה לי ליצור קשר עם מגהץ איות אהבה שיכול לעזור לי לאיית אהבה, אבל אני מהסוג שלעולם לא חשב שחלק מאיות אהבה קיים או יכול לעבוד, לא הייתה לי ברירה אלא לנסות, שלחתי בדוא"ל את כתובת הדוא"ל ליצירת קשר עם ערוץ האיות שהיא נתנה לי וכמה מוניטות אחרי שקיבלתי תגובה. ד"ר אדודווה אמר לי שהוא יכול לעזור לי להחזיר את בעלי, זה היה אין בעיה שהכל יהיה בסדר לפני שלושה ימי עבודה, עקבתי בקפידה אחר כל ההוראות שלו על מה לעשות בביתי במהלך תפילת איות אהבה באמצע הלילה. אודודואה השיק לאוויר קטע כתיב של אהבה ובאופן מפתיע, היום השני היה בסביבות השעה 06:00. בן זוגי לאהוב של בעלי התקשר אליי בטלפון הנייד שלי, הייתי כל כך מופתע כי בעלי סירב להתקשר אליי ולא שלח לי טקסט בשלושת השבועות האחרונים, פתאום הוא התקשר להתנצל בפני והוא אמר שהוא יחזור הביתה לבקר אותי והילדים שלי בקרוב. מאז אותו היום הראשון שהוא התקשר אליי, הוא התקשר אלי והתקשר אלי כל יום, היום הוא התקשר לענתי לשיחת הטלפון והוא אמר שוב שהוא כל כך מצטער על כל מה שקרה שהוא רצה שאסלח ואחזור אליו כבן זוג אהבה, שהוא כל כך אוהב אותי. אני כל כך שמח ועד היום התחלנו לחיות יחד באושר כמשפחה אחת. תודתי העמוקה עוברת לד"ר אודודואה על כוחותיו המחוננים להחזיר את הנישואין השבורים ולהחזיר בן זוג לאהבה לשעבר תוך יומיים אהבה לאיות תפילה שעובדת. אני ממליץ עליו בכנות לכל מי שמחפש שיקום אהבה דחוף (dr.oduduwaspellcaster@gmail.com)

    השבמחק