על הבלוג

התמונה שלי
הבלוג של קלרה אונגר. ביבליופילית, פריקית של מילה כתובה. זן חדש למדע: תולעת ספרים עם ראש בעננים ורגליים נטועות עמוק בקרקע.

יום חמישי, 9 במאי 2019

הערה ראשונה בשולי יומנה של סבתא: האישי הוא הפוליטי

המילה הברורה הראשונה שהבת שלי הוציאה מפיה (חוץ מ'אמא', 'מים', 'אור' וכאלה) היא "הביתה". המעבר שבין חוץ ופנים, שבין מקלט והגנה לקור וסכנה ברור ליצורים אנושיים באיזו הטבעה גנטית, חייתית כמעט. 

במובן מסוים, סבתא ז"ל מעולם לא עשתה לה בית. את הבית הראשון עזבו ההורים בגלל המשבר הכלכלי של 33', כשמגמת פניהם לווינה וסבתא בת 8 בלבד. חמש שנים לאחר מכן אוסטריה סופחה על ידי הנאצים והגיעה העזיבה הבאה מזרחה, להונגריה. מה שהיה נראה כהתרחקות מזירת הסכנה הפך בתוך כמה שנים לקרקע בוערת – אמה נותרה מאחור בגטו של בודפשט וסבתא יצאה לדרכים הקפואות והאכזריות בצעדת המוות. עם שחרור מחנה הריכוז נטיית הלב והרגליים הייתה "הביתה", לבודפשט המופגזת וההרוסה, היכן שבעזרת איזה נס קלוש, מי יודע, אולי עוד המתינו לה הוריה. 

כשהתברר שדבר לא ממתין לה מלבד זיכרונות, הבית הפך לכתלים מופגזים וחסרי משמעות. סבתא עזבה לרומניה ולדרך תלאות חדשה, שעברה בבת ים של שנות השמונים, בביתנו שבמדבר בערד ולקראת הסוף עשתה מפנה בלתי צפוי לפורטלנד, אורגון. אני לא יודעת אם איזה מן הבתים בדרך היה לה בית באמת, אבל מאז שעלתה לארץ לא הרבתה לצאת מגבולות 'הבית'. אפילו לזרוק את הזבל הייתה מטלה שלנו, הנכדים. החוץ היה מאיים, גס רוח, שדוף שמש, זר. 

ממרחק הזמן נדמה שהבית היה בכלל אנחנו, הנכדים, משחקים בסלון הקטנטן בדירת עמידר הראשונה שלה בבת ים. כאילו הפיזיות של הבית הייתה משנית ומה שחשוב היה הנפשות הקרובות, ארבעת הזאטוטים שהתייצבו לזלול דייסה עם כפיות ארוכות, או לשחק סוליטייר על השטיח. ועדיין, החוויה של לחצות ברגל את הדרכים המופגזות והמסוכנות אחרי צעדת המוות ומחנה הריכוז, את שיירות הפליטים ומוראות הצבא הרוסי כדי למצוא בית ריק, חסר משמעות, מנותץ, נראית לי בלתי נסבלת. בלתי ניתנת לריפוי או לאיחוי גם בהקמתה של משפחה ובנוכחותן של נפשות אהובות. 

אחד ממרכזי הכובד של היומן עבורי הוא בהבנה שהשחרור ממחנה הריכוז, במובן עמוק, לא הביא עמו הקלה. סבתא וחברותיה המשיכו להיות במנוסה, אם לא כיהודיות אז כנשים (או שניהם גם יחד). החיילים הרוסים שהיו משחרריהן מידי הגרמנים הפכו מהר מאוד לאנסים פוטנציאליים, הכפריים שהיו שכנים עד לא מזמן הרעילו את הבארות והקרובים האמתיים שנותרו היו אלו שכינתה במחנה הריכוז "אחים לסבל". גם אירופה, במובן המשפחתי הרחב יותר, בשנים שיבואו, הייתה 'בית' במובן מוגבל מאוד – מזרח אירופה הייתה בית נגוע באנטישמיות ורודנות, מערב אירופה הייתה בית שמעולם לא אפשר להוריי (הדור השני) אזרחות שווה ומלאה. 

תחושת הקרקע הבוערת מתחת לרגליים והאדם שהופך לחיה ניצודה נותרת אתי שנים אחרי שסבתא כבר איננה. זו חוויה כל כך קיצונית, כל כך פתולוגית, שאני לא חושבת שאיש מתאושש ממנה באמת. גלי ההדף המשיכו לטלטל את המשפחה שלי, גם דור שני ושלישי אחרי האירועים וברמה הקולקטיבית והלאומית נדמה לי שהם ממשיכים לטלטל את כולנו באופן שמחייב לשאול - מתי היסטוריה הופכת לפתולוגיה? השאלה הזו, שהייתה רלוונטית לחייה של סבתא כאדם פרטי בשנים שלאחר השואה, לבתה (אמי) שהתמודדה בגבורה עם אם מצולקת נפשית - רלוונטית גם ברמה הלאומית-קולקטיבית של מדינת ישראל. 

השואה הייתה אירוע אוניברסלי (זה משהו שצריך להזכיר חדשות לבקרים) אבל גם אירוע בעל משמעות פנימית יהודית שקשורה לבית, למקום ולישיבה של קבע. מהו ההיקף הנכון של ההבנה הזאת? מה עושים אתה? איך מפרידים את האמת הקשה, את הלוז של העניין הזה, מהגלגול הפתולוגי שלו לקולקטיב החרד ואכול חרדות השואה שצמח כאן? איך מפרידים את לב העניין מהשימוש הציני, המניפולטיבי והמכוער ב'לקחי השואה'? אין לי תשובה טובה, רק שאלות שבאופן אבסורדי מתרבות עם כל שנה עוברת. 

ומעל הכול מרחף געגוע גדול. לא למה שיכול היה להיות אלמלא התפנית הפרועה של ההיסטוריה הקולקטיבית והמשפחתית, כי את זה אינני יכולה אפילו לשער. אלא למה שהיה, למציאות קיומה של סבתא, כמו כד שבור ויפה שכמעט טבע בים, אבל לא.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה