בחוץ מתחת לרחובות הריקים למחצה, קרוב מאוד לפני השטח, מתחתרים עכשיו זרמי מעמקים והם ישטפו אתם את אנשי העבר. את הזוללים, הסובאים והחזירים, את מי שעסוקים בפוליטיקה קטנה ונכלולית או באלימות בין אדם לאדם שהיא חסרת כל פשר בהקשר האמתי של הדברים.

דיוויד יום במבוא ל"מסכת טבע האדם" מדבר על הפער שבין ידיעותינו במדעים ובין הידע הדל שעומד לרשותנו על טבע האדם, על האופן בו אנו חושבים ופועלים. בלשונו: "אנו בעצמנו לא רק היצורים הדנים דיון שכלי, אלא גם אחד מן המושאים ששכלנו מוסב עליהם" – אז במישור אחר אנחנו גם חיפושית בדרך למצוא מחסה, או בז שדואה מעל עמק רחב ידיים. א.ד גורדון כתב דברים דומים בעברית צחה ודיבר על הקרע שבין האדם כיצור מכיר, מנתח ובין האדם כיצור חווה, פועל, מתקיים קיום גופני במארג הגדול שאנחנו מכנים "הטבע".
אולי לנגד עינינו ממש, מה שגורדון כינה בפילוסופיה האופטימית שלו "קרע" בין האדם והטבע הופך לשבר, קו פרשת מים. הקו הזה, הרוביקון, מסמן גם את שובה האלים, המטלטל, של הביולוגיה (או אולי המיקרוביולוגיה); זה כמעט סמלי שהטבע חוזר אלינו באופן שאיננו רואים בעיניים, כי בלשון גורדונית החולי, הפגע העמוק מלכתחילה הוא עיוורוננו שלנו לעצמנו ולעולם. אני שומעת את החדשות הקטנוניות, המגוחכות והמבהילות – ולא יכולה להשתחרר מהתחושה המטרידה שהידיעות שקובעות את גורלנו באמת קבורות באותיות הקטנות; 350 פילים שמתו באפריקה ביום אחד וללא הסבר, גל חום בסיביר, היעלמות של פרפרים ומאביקים ללא שוב. בהקשר מיתי אפשר לומר שאנחנו עומדים משתאים וחרדים מול מהות שחשבנו שהיא סבילה ושותקת – והנה היא גם אלילה זועמת והפכפכה, שמחזירה אותנו למאורותינו ולפחדינו הקיומיים ביותר.
כשהלכתי לאיטי באמצע היום, בשוק שהיה פעם סואן ובין חנויות 'להשכרה' ואנשים עוטי מסכות, שמעתי פתאום חריקה אדירה וצורמת והרמתי את ראשי בהפתעה והנה מעליי מטוס סילון ענק, עומד לנחות. מחזה שראיתי פעם, פעמיים, מיליון פעם – הפך פתאום למוזר וסוריאליסטי, מפתיע באלימות שבו.
אין תגובות:
פרסום תגובה