tag:blogger.com,1999:blog-56520788818611375722024-03-13T20:31:24.256-07:00הגיגיתתובנות, מחשבות, רגעים בני חלוף ומפגשים חד פעמיים בין רגע למילה.Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.comBlogger106125tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-51758636172740609362021-04-21T23:09:00.004-07:002021-04-22T11:24:13.765-07:00אפריל 2021 על שואה ותקומהאת המילים הללו אני כותבת באפריל, כשברקע מתנגן הפסקול הקבוע, הרפטטיבי, הצורם יותר ויותר משנה לשנה. הן נכתבות כשעל הרצפה לפניי מוטלים צעצועים מהבהבים עם מגן דוד ודגל ישראל; צעצועי לאום ומדינה לילדות הדור הבא.איך שוברים את קרום ההגנה העבה הזה, של שירים וטקסים, פרחים ודקלומים ריקים ונוגעים באמת בעומק, בפרשנות של השנים ההן, לא רק באירופה – אלא גם כאן, במה שנראה אז (ליהודים) כחלום מתגשם, אבל היה בדרכו Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-43249920181243876302021-02-28T10:52:00.000-08:002021-02-28T11:04:12.866-08:00קופסה צהובה #1בארוני שוכבת לה קופסת פלסטיק ישנה וצהובה עם הדפס של מיס פיגי. זו קופסת המסמכים הישנה של סבתא, שמצאה את דרכה באופן טבעי להיסטוריונית של המשפחה. בנסיבות שאין מה לפרטן כאן, פתחתי את הקופסה לפני כמה ימים. כל מי שאיבד יודע את התחושה המרירה, הנעלבת כמעט – של לעמוד מול חפציו או מסמכיו של מת; הייתכן באמת שזה הכול? איך יכולים חיים אנושיים מלאים בשעות ודקות, בחצי עולם, במאה העשרים כולה ובשבריר מן ההיסטוריהClarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-86310223480810729082020-07-30T11:43:00.000-07:002020-07-30T11:47:27.109-07:00על זמן הקורונה #1
בחוץ מתחת לרחובות הריקים למחצה, קרוב מאוד לפני השטח, מתחתרים עכשיו זרמי מעמקים והם ישטפו אתם את אנשי העבר. את הזוללים, הסובאים והחזירים, את מי שעסוקים בפוליטיקה קטנה ונכלולית או באלימות בין אדם לאדם שהיא חסרת כל פשר בהקשר האמתי של הדברים.
אטום מי שלא מבין שההקשר האמתי של הדברים הוא הגדרה מחודשת של היחסים בינינו ובין העולם, של הפרטים השקופים והמשמעותיים ביותר בקיומנו; באיזה מרחק אנחנוClarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-43273833538286577782019-06-09T07:23:00.000-07:002019-06-09T07:27:28.620-07:00על אמהות כחוויה רדיקלית
הריון ולידה. קשה לחשוב על עוד חוויה שקושרת את האנושות וכל פרט מפרטיה ; מה יותר נורמטיבי, טריוויאלי ופשוט לכאורה מלהתרבות, לעבור מאחד לשניים. אולי רק למות, אבל על זה אפשר לומר הרבה פחות.
ועדיין, לא תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אימא ובטח לא שאני רוצה ללדת בעצמי. כמו משחק בבובות או סיכות שיער צבעוניות, זה נראה היה כמו משהו שמצופה ממני, שנגזר מהביולוגיה המקרית שלי מבלי שנשאלתי לדעתי. יותר Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-20220416596866104582019-05-09T03:04:00.001-07:002021-02-28T11:06:23.772-08:00בשולי יומנה של סבתא
המילה הברורה הראשונה שהבת שלי הוציאה מפיה (חוץ מ'אמא', 'מים', 'אור' וכאלה) היא "הביתה". המעבר שבין חוץ ופנים, שבין מקלט והגנה לקור וסכנה ברור ליצורים אנושיים באיזו הטבעה גנטית, חייתית כמעט.
במובן מסוים, סבתא ז"ל מעולם לא עשתה לה בית. את הבית הראשון עזבו ההורים בגלל המשבר הכלכלי של 33', כשמגמת פניהם לווינה וסבתא בת 8 בלבד. חמש שנים לאחר מכן אוסטריה סופחה על ידי הנאצים והגיעה העזיבה הבאהClarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-26654461804529827572019-04-30T11:54:00.000-07:002019-04-30T12:03:04.778-07:00פרק תשיעי ואחרון ביומנה של סבתא / הביתה?
סבתא. מגדה בוניהדי, שנות השלושיםשל המאה הקודמת
הוא עזב ואנחנו התיישבנו להמתין לבוקר שיגיע. כשהבוקר החל לעלות ראינו לצדנו אנשים נוספים שממתינים בתחנה. משרד הכרטיסים נפתח, אנשים התחילו לנוע ויכולתי להרגיש איך החיים חוזרים להיות מה שהיו פעם. קנינו את הכרטיסים בכספו של הקצין הרוסי, עלינו על רכבת של שלושה קרונות ויצאנו לדרך. האנשים סביבנו היו פועלים מהסביבה והכירו זה את זה. איש לא הציק לנו. Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-25606829565491340512018-09-15T01:10:00.000-07:002018-09-15T01:10:33.364-07:00פרק שמיני מיומנה של סבתא / לילה באסם
חזרנו לכביש הראשי. ללכת, ללכת, ללכת... מדי פעם עצרנו בצלו של עץ, אך לא לזמן רב. היינו חסרות סבלנות. בכל כפר שאלנו את אותה השאלה: "האם הרכבת לבודפשט חזרה לפעול?". התשובה הייתה זהה תמיד; המסילה הופגזה וייקח שבועות עד שתחזור לפעילות סדירה. המשכנו ללכת, כאובות וחלשות. ללכת, ללכת וללכת...
סבתא הילדה ואמה, סביב 1930
הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת וצעדנו אל תוך כפר שעמד עדיין על תלו. כלביםClarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-42240743812507962852018-09-01T04:42:00.000-07:002018-09-01T04:43:47.939-07:00פרק שביעי מיומנה של סבתא / אורז בחלב
היינו כבר בהונגריה והתקרבנו לשופרון. בכביש הגישה לעיר נעצרנו במחסום של הצבא הרוסי. העיר עצמה נהרסה בהפגזות ומפסי הרכבת נותרו רק כבלי מתכת מעוקמים, כל אחד בזווית אחרת. מן ההריסות עלה עדיין עשן הקרבות. רבים חזרו אל העיר: עובדי כפייה, חיילים הונגרים לא חמושים, ניצולי מחנות ריכוז, קשישים שישבו בעגלות שנדחפו על ידי צעירים ונשים וילדים שישבו בעגלות רתומות לסוסים. בעגלות שנשאו את רכוש המשפחות נהגו Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-27859008901164866352018-05-30T10:55:00.000-07:002018-05-30T10:57:11.875-07:00פרק שישי מיומנה של סבתא
ה-2 לאפריל 1945 היה יום אביב מקסים ועבורנו - המקסים ביותר שהיה אי פעם. ששה חודשים של רעב, פחד מוות, מחלה, חוסר תקווה וקור הגיעו לקצם. המשחררים הגיעו. הרוסים הדפו לאחור את הגרמנים, שהיו כעת האסירים לצד הדרך הראשית המובילה לרוסיה. הגרמנים, שהיו ידועים בכך שלא סבלו טיפת אבק על מגפיהם ברחובות המחנה, נראו מזוהמים ואפשר לקוות שגם לא פחות רעבים ועייפים ממה שהיינו אנחנו.
סיגליות בר בפריחה
Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-61585270346228079502018-05-13T08:38:00.001-07:002018-05-13T08:38:45.323-07:00פרק חמישי מיומנה של סבתא
מה אפשר לכתוב על הזמנים הללו? הדברים היחידים שהטרידו אותנו היו הטיפוס, כיני הגוף והפרעושים, שאפשר היה למצוא בהמוניהם במחנות הגרמניים ה-'נקיים'. חיינו בהמתנה למנה היומית שהוקצבה לנו: 80 גרם לחם, מצקת אחת של 'מרק' בצהריים ושתי מצקות 'קפה שחור'; אחת בערב ואחת אחר הצהריים. מכיוון שמתנו מרעב מהר מדיי, הגרמנים חישבו מחדש את ההקצבה והוסיפו תפוח אדמה אחד לשבוע. אחד. תפוח האדמה היה משהו לחכות לו. חיכינוClarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-87308726987573870742018-05-05T07:48:00.000-07:002018-05-05T07:48:06.178-07:00פרק רביעי מיומנה של סבתא
מסילת הברזל, הארקה (גבול אוסטריה-הונגריה)
נסענו ללא הפסקה חצי לילה ונראה היה שהגענו כמעט עד גרמניה. התמלאנו תקווה מכיוון שחשבנו שהרכבת עושה את דרכה חזרה להונגריה. עם עלות השחר עצרנו בתחנה קטנה. קצינים גרמנים במדי אס-אס וחיילים במדי טודט[1] חומים המתינו להגעת הרכבת. מבין כל הרכבות שראינו בזורנדורף זו הייתה היחידה שהגיעה לרציף. ברגע שירדנו מהרכבת חיילי הוורמאכט העבירו אותנו לגרמנים שהמתינו על Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-90785438433131416892018-04-26T02:20:00.000-07:002018-04-26T02:20:19.301-07:00פרק שלישי מתוך יומנה של סבתא
גם היום הבא עבר ללא תקריות מיוחדות. הכביש האינסופי נמתח לפנינו, העננים הכהים והמאיימים המטירו גשם לסירוגין. היה קר, היינו רטובים לגמרי, אבל לא היה לנו אכפת. הלכנו, הלכנו והלכנו.
החושך בנובמבר יורד מהר ומוקדם. אפשר היה לנחש שאנחנו מתקרבים לגדת הנהר, אך הגשם ירד ללא הפוגה ולא ראינו דבר מלפנים. היינו יכולים לפסוע ישר לתוך תהום, אלמלא עצרו אותנו הז'נדרמים. אפילו לא שמתי לב שהחיילים העבירו Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-68758980261792889162018-04-16T09:57:00.001-07:002018-04-16T10:24:37.265-07:00פרק שני מתוך יומנה של סבתא
גשר השלשלאות ההרוס, בודפשט
בודפשט, ה-9 לנובמבר 1944.
לאחר הבריחה התמקדתי בניסיון לפתור את המצב המשפחתי שלנו. יותר מכל רציתי למצוא את אבי, אבל כל מה שסיפרו לי היה שהוא נלקח לקישטארשה (Kistarcsa). בעצת השכנים ניסיתי להשיג עבור המשפחה “Schutzbriefe”, מכתב הגנה מהשגרירות השוויצרית[1]. לצורך כך הייתי אמורה לפגוש את אחת מחברותיי בשגרירות השוויצרית. היא ביקשה שלא אענוד את הטלאי הצהוב Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-3303252532212527102018-04-10T10:16:00.000-07:002018-04-10T12:48:12.788-07:00לסבתא, באשר הנך / הקדמה ופרק ראשון
את סיפורי השואה של סבתא שמעתי מגיל צעיר, כנראה צעיר מדיי. כשאני עדה היום לדיונים על הוראת השואה בגן ובבתי ספר יסודיים, אני לא יכולה שלא להיזכר בנו הנכדים, ישובים על השטיח הצבעוני, בטוחים ומוגנים - ושומעים על סבתא הנערה, נמלטת מאימת הנאצים ומזוועות הטבע האנושי, בהונגריה המופגזת והבוערת של מחצית המאה הקודמת.
היא לא חסכה מאתנו דבר וסיפרה את הסיפורים הקשים ביותר באיזו אגביות יומיומית, שעמדה Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-41560475870125689342017-07-18T11:11:00.000-07:002017-07-18T11:16:19.532-07:00מאיגרא רמא: מחשבות אסוציאטיביות על ההימלאיה ונחל אשלים
"חרון אפו של אלוהים נם את שנתו. נגנז מיליון שנה לפני בוא האדם ורק לאדם הכוח לעורר אותו.
הגיהינום לא מלא כדי מחצית..."
(קורמק מקארתי / קו אורך דם או אדום של ערב במערב).
לאדאק. 5000 מ' ובמגמת עלייה.
לפני עשור יצאתי לטייל לבדי ברמות המישוריות הגבוהות של צפון הודו. אחרי חודשים ארוכים בערים גדולות, צפופות מאדם ובהמה, מרחבי ההימלאיה שנפתחו פתאום מבעד לחלון Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-68886093026680821872017-04-13T04:13:00.000-07:002017-04-13T09:33:10.431-07:00מחשבות על הרצף
הדבר הראשון שחובה לומר על סדרת הרשת הזו הוא שמדובר בצפיית חובה, לא פחות. ליוצרי הסדרה ולטרנסים והטרנסיות (וסלחו לי מכאן ואילך על העברית הארורה ועל הזכר שבולע את הנקבה) מגיעים שבחים על האומץ, הנכונות להיחשף וכנראה גם התנצלות קולקטיבית על תהומות הכאב, החדירה למרחב הפרטי, המבטים, הלחישות והתהיות ולא פעם גם על האלימות והאכזריות שלא ייאמנו כמעט.
אחד הנושאים שחוזרים ועולים שוב ושוב Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-49550154708301901012017-04-03T10:39:00.000-07:002017-04-03T10:39:45.238-07:00שתי הערות בשולי "בן גוריון: אפילוג"
צילום: אבישי טייכר
סיפורו של הסרט הדוקומנטרי הזה הוא סיפורו של איש שעיצב במידה רבה את המסגרת הפוליטית שבה אנחנו חיים והוא גם סיפור יפה על סליל ישן ששכב במחסן והעלה אבק עד שהתגלה מחדש. לכאורה, עניין לחובבי היסטוריה ותולעי ארכיון, אבל בפועל – מסמך מרתק, שחלק מהעניין שהוא מעורר נובע מפער הדורות הבלתי נתפס ומאיזה געגוע (שעל הרכיב הנוסטלגי והאליטיסטי-אשכנזי שלו ניתן להתווכח) ל'מנהיגים שהיו כאן Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-59603862361891176992017-01-31T09:30:00.001-08:002017-02-01T02:46:07.290-08:00ערגת מרחב
אֵינִי קוֹבְלָה! בְּחֶדֶר צַר
תִּמְתַּק כָּל כָּךְ עֶרְגַּת מֶרְחָב;
לִימֵי תוּגָה, לַסְּתָו הַקַּר
יֵשׁ אַרְגָּמָן וְיֵשׁ זָהָב.
(רחל)
ברוח הפוסט הנוגע ללב הזה של נעמה כרמי, אני רוצה לכתוב כמה מילים על נגה, שמלווה אותי בטיפוף צעדים שחור בחום ובקור, בבוץ ובין השלוליות, בחוף הים, בסמטאות של יפו וגם בחורש הגלילי – כבר חמש שנים תמימות. כל מי שהיה לו כלב מוצא את עצמו מדי פעם מקדיש Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-4731292262639773442016-12-27T11:39:00.000-08:002016-12-27T11:42:02.120-08:00זרה ובת המקום - כמה מילים על מורין נהדר
התכוונתי לכתוב פוסט על תופעות תרבותיות מעמיקות שורש ועל הקושי להבחין בהן בעולם שכבר אין בו מדורות שבט, כשעוצמת הרעש הלבן מחרישה אוזניים והזירה משתנה מדי רגע במהירות ההקלדה של הודעת סמס תחת אצבעותיו של ילד בן שש עשרה.
אבל כל מה שרציתי לכתוב באמת הוא את שבחה של הזמרת והפייטנית מורין נהדר, שאותה גיליתי לגמרי בטעות בתכנית רדיו לילית לפני כמה חודשים. אחרי הרבה שנים בזירת האינדי של מוזיקת Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-34850880922002148412016-11-14T10:49:00.000-08:002016-11-14T10:53:15.094-08:00געגועים
הגעגועים למתים הם
אבטיפוס של הגעגוע ומהם כאילו נגזר כל געגוע אחר; הם מקיפים בבת אחת את מה שיכול היה להיות ואת מה שהיה ולעתים
הראשון בולע את השני, מטשטש אותו, בורא זיכרון חלופי ככל ששנות האובדן מתרבות ודוחקות
את ההוויה המשותפת עמוק אל תוך העבר. היום הגעגועים לסבתא התגלמו לי במקום; רחוב אלנבי
כולו הפך לבבואה דחוסה שייצגה כבחלום את הדירה הקטנה, את סיפוריה הרבים וחפציה
המעטים של סבתא. מעט המחזיק אתClarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-11187720451575988642016-11-03T11:47:00.001-07:002016-11-03T11:49:16.511-07:00לאהוב את המדינה: להתעלל בארץ
הרי ירושלים: נוף וכביש (צילום: עומרי רובין)
מי לא עמד פעם והשקיף על גבול בין שתי מדינות וחשב על השרירותיות
והטכניות של המושג הזה, בין אם זו תחנת גבול שקטה עם שוטר מנומנם בתוך מטעי
הבננות, בין הודו ונפאל למשל, ובין אם מדובר במעבר מגודר היטב, מאובטח ומפלצתי –
כזה שבין ישראל ורצועת עזה. המחשבה הזו עולה ביתר שאת כשמשקיפים ממטוס, כשמתבוננים
בציפורים נודדות, או כשמטיילים ברמת הגולן בזמן שפיצוצים Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-89071232407437946682016-08-11T09:42:00.000-07:002016-08-11T10:12:45.732-07:00חומה סינית
מנג האו ראן, מאה 7
לקום בבוקר
ולקרוא כתבה בעיתון, במחשב. לקום בבוקר ולפתוח את האינסטגרם, לסמס. לקרוא את
הרכיבים על קרטון החלב, להתיישב לעבוד. לסדר מילים בשורות, להדק סוררות, לפרוע את
ההדוקות. למזוג פנימה רוח שיווקית, תכליתית, משפטית.
מילים במיילים,
בעקוב אחר שינויים ובכותרות תחתונות. מילים נכנסות ומילים יוצאות, פקק, טפטוף, נהר ושיטפון.
לגשת בערב
למילות הספר או השיר. להרגיש איך כל Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-78636073280773286122016-07-17T11:13:00.000-07:002016-11-03T11:47:45.051-07:00נופי חיינו
"אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל מַה
שֶּׁנִּשְׁאָר
פֹּה אִתָּנוּ וְלֹא עוֹזֵב וְלֹא נוֹדֵד כְּצִפּוֹרֵי
הַנְּדוֹד
וְלֹא בּוֹרֵחַ צָפוֹנָה וְלֹא דָּרוֹמָה וְלֹא שָׁר
"לִבִּי בַּמִּזְרָח
וְאָנֹכִי בִּקְצֵה מַעֲרָב". אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָעֵצִים
שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת עֲלֵיהֶם וְסוֹבְלִים לַהַט
קַיִץ וְקֹר חֹרֶף
וְלִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת
זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם
וְסוֹבְלִים Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-91698293071598192312016-06-17T06:56:00.000-07:002016-08-10T22:28:44.750-07:00פגישת מחזור
חצר, ערד
זה
לא היה הצורך שאולי הגיוני היה שיתעורר למנות את הישגיי מגיל 21. גם לא התחושה
שיכולה הייתה להתעורר שאני, אלופת הריצה מהתיכון, משתרכת הרחק מאחורי כל
האימא-אבא-ילדים משכנתא-דירה-קריירה. וגם לא צער על המסלול המקביל והפחות מקובל,
שבחרתי פעם והייתי בוחרת בו שוב.
זה
גם לא היה געגוע, או נוסטלגיה, לבועה הסגורה והמוגנת שחיינו בה, בגובה 600 מ' מעל
פני הים, איפה שהרוחות מייללות בחורף והקיץClarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-3061851081827051752016-04-29T08:11:00.000-07:002016-08-10T09:53:54.647-07:00על גדר חיה
'בקול מקרב ובעין מפוכחת רביניאן פוסחת על המלכודות האורבות לפתחם
של "סיפורי אהבה גדולים"....'
(מגב
הכריכה)
דורית
רביניאן כותבת היטב. כשצועדים בניו יורק הספרותית שלה אפשר לדמיין בקלות את פינות
הרחוב מוכות הרוח, את הבל הפה של האנשים הממהרים ואת טורי המוניות, ובין כל אלו את
חילמי וליאת, הפלסטיני והישראלית, שנקלעים לרומן זמני הרחק מהשמש היוקדת והקרקע הבוערת
של ישראל-פלסטין.
ניטשה,
אוהב Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com2