tag:blogger.com,1999:blog-56520788818611375722012-03-08T07:35:35.683-08:00רשימות, רגעים בני חלוף, מחשבות, תובנות. כל מה שמרומם מתוך השגרה.Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.comBlogger301100tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-87346831698694761392012-03-05T12:32:00.000-08:002012-03-05T13:17:12.793-08:00

סטפאן צוויג. מחבר "העולם של אתמול" מאז שהייתי ילדה אימא אמרה לי תמיד שחבל שסבא נפטר כל כך צעיר. כי אם הוא היה בסביבה הייתי מקבלת רשימות מסודרות, בכתב יד יפה, בקליגרפיה אירופאית, כדי ללכת אתן לספרייה ולהושיט לספרנית (זו תמיד הייתה ספרנית. מעולם בכל קריירת הספרייה הארוכה שלי לא פגשתי ספרן). סבא היה כותב, שירים בעיקר. ומתרגם מכמה שפות לכמה שפות אחרות. גם סבתא הייתה כותבת, לעיתון ההונגרי,

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-23349205024804574712012-02-21T12:34:00.005-08:002012-02-21T12:39:03.075-08:00

אדם יכול לגדל גינת תבלינים קטנה בחצר ביתו, או להרגיש שהוא חותך את ההרים בכביש המהיר. אבל מי שיוצא אל הטבע באמת, הוא רק אורח. לפני שנה טיילנו בעין עקב עליון. מוקדם בבוקר, בשקט שלפני המטיילים. כשירדנו לתוך הערוץ הרוח נשבה בין הקנים והסלעים היו רטובים וירקרקים מהנביעה. כל אבן קטנה שדרדרנו הדהדה בתוך הוואדי. כשסיימנו את הירידה ראינו אותו פתאום. על צלע ההר שממול. גדול, זקן, יושב למעלה כמו שייח

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-90902111667554168462012-02-06T23:12:00.000-08:002012-02-06T23:13:12.154-08:00

מאז שפתחתי חשבון בפייסבוק אני מרגישה שאני חיה בפיגור כרוני. אף פעם לא עוקבת אחרי כל מה שקורה, אף פעם לא מצליחה לתפוס את מה שחם, כאילו כולם תמיד יותר מעודכנים ממני, יותר "בעניינים" ממני. מדי פעם, באיחור של שנות אור (כפי שיוכיח הפוסט הזה), פרסום כלשהו מצליח ללכוד את תשומת לבי. והפעם גם להוציא אותי מכליי. אם הטקסט הבא יכול להיות מושמע ברדיו, סתם כך בצהרי יום, סימן שמשהו משובש לחלוטין.

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-58652052668338989112012-01-22T01:04:00.000-08:002012-02-06T23:13:18.048-08:00

ילדה שובבה וקצת עצובה שפגשתי על קיר בברלין  כבר עשור שאני מחוץ לארון כמעט בכל מקום ואתר – בשיחות אקראי עם נהגי מוניות, כשאני מזמינה אינסטלטור, במכולת ובטח ובטח במסגרות חדשות שאני נכנסת אליהן. יכולתי להרחיב את המשפט הזה לפסקה שלמה, על הערך של האמת, על איך למדתי להפסיק לדאוג ממה יחשבו עליי, על מה קורה לנו כשאנחנו שומרים סוד ועל איך אנחנו מונעים את עצמנו מסביבתנו. ה"כמעט" במשפט הראשון שמור

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-28143867620166425512012-01-05T09:01:00.000-08:002012-01-05T09:02:06.029-08:00

תמונה: רחבה מלבנית מרוצפת בלטות אפורות. עלי שלכת צהובים מתערבלים סביב. קר, רוח. ריח של רפת קרובה נישא באוויר, כבד, מעיק, אבל אין איש מסביב, כאילו כל הרפתנים יצאו לחופש, או  שהריח הזה בכלל בא מפעם, מהעבר. ברחבת חדר האוכל זרוקות גרוטאות ענקיות, מחלידות. מכונות לפריסת לחם, מלבנים אפורים ממתכת. כמו ענקים שיצאו משימוש, הפוכים, מחכים שאולי בכל זאת. גם חדר האוכל עצמו נראה כמו אנדרטה מתקלפת,

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-6952153546496268562011-12-29T13:07:00.000-08:002011-12-29T13:09:20.604-08:00

מוקדש לישי אלמוג ז"ל אני לבדי על הרציף. חושך. יש אתי לפטופ, מטען לפלאפון וספר קריאה ונדמה לי שבאופן חריג לא שכחתי שום דבר חשוב בבית. התיק כבד לי, אני מניחה אותו על רצפת האבן. ממתינה לרכבת.   אני אוהבת תחנות רכבת ושדות תעופה. משהו בהמון, באנונימיות, בכאוס שהוא למראית עין נטול כל חוקיות. אבל הלילה אין כאן איש. אני מתבוננת בשעון הגדול והזרחני של התחנה, כבר תשע. הנה הרכבת, מגיחה מתוך החושך

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-76995444142594068952011-12-17T05:26:00.000-08:002011-12-26T02:30:23.693-08:00

פעם בשבוע אני מתעוררת מאוד מוקדם, שלא לומר לפנות בוקר, כדי לצאת ולטייל ברחבי ישראל. עשיתי לי הרגל - לא חשוב כמה מוקדמת שעת ההשכמה, אני דואגת שיהיה לי זמן לכוס קפה. לפני שבועיים, עוד אני ממתינה לקפה שיבעבע, פתחתי חדשות. פתחתי, ולא ידעתי שהידיעה הראשונה של הבוקר תגדיר לי את כל היום. מס' 1: ממש לא נדיר שהכותרת הראשית מצטטת שיחת בנים כלשהי ; "ביבי לברק: ...." או "מאיר דגן בכנס לוחמים"...

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-19550933132357088972011-12-04T00:34:00.001-08:002011-12-17T05:27:14.203-08:00

 מסע במנהרת הזמן העתק שער טיטוס, בית התפוצות בשבועיים האחרונים החיים הפגישו אותי עם חוויה שמזמן לא חוויתי. ליתר דיוק, אני חושבת שהפעם האחרונה שלי הייתה בגיל 16 ; כתבתי עבודה בהיסטוריה. ולא סתם עבודה, אלא עבודה שמסכמת, בתמצות המתחייב, את תולדות א"י מהתקופה הפרהיסטורית ועד 1948. ואם נדבר במספרים, 1.5 מיליון שנים ב-25 עמודים. 60,000 שנים בעמוד, ובהנחה שכתבתי חמישה עמודים ביום, 300,000 שנים

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com8tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-77941344020667035172011-10-21T07:34:00.000-07:002011-12-17T05:27:14.211-08:00

כשהייתי בת 21 התאהבתי בה מעל הראש. קשה להסביר, משהו באופן שבו האור נח עליה בשעות מסוימות, במורכבות האינסופית שלה ; מכל זווית היא נראתה לי אחרת, מציתה את הדמיון הרומנטי שלי בכל קרן רחוב, בכל נצנוץ של צריח. ככה התחיל הרומן הירושלמי שלי, שנמשך כמעט שמונה שנים ובמובנים מסוימים לא פסק עד היום, כשאני במרחק תל אביבי בטוח. אני אוהבת אותה מאוד, עדיין. אבל המבט המצועף שלי, ההוא ששמור להתאהבות, הוא

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-39203782725267467842011-09-17T14:51:00.000-07:002011-09-17T15:25:49.189-07:00

במקום להביט בשעון יצאתי אל הגג, כדי לראות אם כבר הגיעה שעת הדמדומים הזו של סוף הקיץ, שהאור מחמיא בה לעצמים. אני הרי אוהבת את השכונה באמת ובתמים, אז למה לא לפרגן לה הזדמנות צילום הוגנת, כזו שמסתירה קצת את החסרונות? מול הגג שלנו, במרחק של כמה מטרים ממש, יש רכבת ארוכה של בנינים נמוכים, שהם תמונת ראי של הבניינים בצד שלנו. בין שורת הבניינים שלנו לזו שמולנו נמצא הרחוב, על הרעש שלו, המכוניות,

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-24361609753266596182011-09-06T03:56:00.000-07:002011-09-13T11:48:48.599-07:00

"מישהו שאל: כשאינך נושא אף לא דבר אחד איתך, איך זה אז?ג'ושו אמר : "הנח את זה".(ספר הזן של ג'ושו) תחשבו אתי לרגע. מתי הייתה הפעם האחרונה שלא חשבתם? ולו לרגע. הכוונה היא לא  לפעם האחרונה שפעלתם בפזיזות, או בחוסר אחריות, אלא לפעם האחרונה שבה לא חשבתם. כלומר לא חלפה בראשכם שום מחשבה. אפס מחשבה, אפילו לא שבריר קטן, אפילו לא התרשמות חושית רגעית כמו "מגרד לי", או "חם היום". באחד מספרי החוכמה הגדולים

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-88757069842247556532011-07-10T02:24:00.000-07:002011-09-13T12:04:25.767-07:00

הפעולה האוטומטית הראשונה אחרי שאני מנטרלת את האזעקה היא להדליק את מכונת הקפה.ועכשיו, כמו בכל בוקר, צריך לחכות שהיא תתחמם, תוציא קיטור, תעשה סימן שהיא מוכנה ליום הזה. כל כדי הנירוסטה שמקציפים בהם חלב נקיים עדיין, מבריקים, מקטן עד גדול, מחכים לראות מה יילד בוקר. כמו חיילים בצבא ; תכף יתחילו לירות עלינו בצרורות: "הפוך גדול", "הפוך-קטן-חלש-דל-לקחת לדרך". במהלך הבוקר יישפך פה חלב (אבל על זה לא

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-89357742965532174272011-05-22T12:57:00.000-07:002011-09-13T11:52:11.549-07:00

"קולות הילדים שמשחקים ברחוביהמולת כלי הרכבקריאות מוכרי הפירותומוכרי כלי הנחושתאינם מחרישים נהי רחוק רחוק ודק כחוט"(זלדה) אי שם, מזרחה מכאן, בין הודו ופקיסטאן, נמצא מדבר הטאר. שנים אינספור שהרוח שייפה בו את הסלעים ושחקה אותם עד דק, עד חול דק. דיונות נמתחות שם אל האופק ובתי בוץ עגולים, בגון המדבר, פזורים במרחק קילומטרים רבים זה מזה. הוא מגיע מתחנת הרכבת, עם שק קנבס על הגב. שחור כולו, עם שפם מפוספס

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-13881416316638606052011-04-19T11:39:00.000-07:002011-04-19T11:39:32.662-07:00

לפני חודשיים הסתובבתי בין הדוכנים ביריד הספרים הבינ"ל בירושלים, מוקפת בשפע מסחרר של עשרות אלפי ספרים ובאפשרויות אינספור להרחיב את ספרייתי הצנועה. במקום לאסוף מלוא האמתחת ספרים, התבלבלתי מהשפע, מהתאורה ומהמון האדם, שלרוב לא נוכח כשאני קונה ספרי יד שנייה מרופטים באלנבי. כמעט ויצאתי בידיים ריקות, אלא שאז ראיתי אותו, מבצבץ מתוך הערימה ומזכיר לי נשכחות. "מסע אל מרכז כדור הארץ" של ז'ול ורן. מזכיר לי

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-9003027246338147482011-03-05T10:12:00.000-08:002011-09-13T12:11:50.971-07:00

כבר כמה שנים טובות שכל הענף הנשי, הבוגר ממני, של המשפחה, איננו. משפחה אשכנזית, קטנה, הניצולים והצאצאים המעטים של מלחמת העולם. כילדה, המשפחה הקטנטנה שלנו, על מעט חפציה, מעבריה התכופים ממדינה למדינה, מבית לבית – נראתה לי טבעית, הגיונית, נורמאלית. כשבגרתי וביקרתי באירופה, שמתי לב תמיד לעומק השורשים, להמשכיות של הדורות – תמונות ישנות על הקיר, מפתחות עתיקים של הבית על וו, חפצים, תכשיטים, סיפורים.

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-55993155778393214812011-02-10T12:45:00.000-08:002011-09-13T11:52:56.860-07:00

ככל שמדרימים בלילה התל אביבי התאורה הופכת קלושה והתפאורה תעשייתית, מתפוררת ; מחסנים, חנויות סגורות לחומרי בניין, פנצ'ריות ובקצה הרחוב מאפייה אחת עתיקה שמוכרת בורקסים מפויחים. כאילו הקווים הנקיים והבהירים של הצפון נפרמים לעיר אחרת לגמרי. מאבני בניין אחרות לגמרי. פחיות של ספריי, תמרורים הפוכים, ארגזים, ערב רב של ארגזים. ברחוב הסמוך הסינים תולים כביסה, איש שחור במעיל עור יושב כפוף בכניסה לבניין

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-9622555249065124532009-07-23T00:42:00.000-07:002012-01-22T01:08:03.650-08:00

סוף הריצה שלי. הים גבוה, גואה, סוער.דכי הגלים עמוק, קצוב ומרחיק ממני את בתי הקפה של הנמל, את מעט האנשים. שתי סירות מתנדנדות כנגד מזח העץ.כמה צבעוניות יש בכחול ; טורקיז, כחול כהה, כחול ירוק, כחול מלוכלך, כחול מוקצף. כיסא ורוד מפלסטיק נפלט אל החוף הקטן שליד בתי הקפה, זר, לא שייך, חסר תועלת.רסס גלים ניתז על משטח העץ המוגבה שאני פוסעת עליו. קצף הגלים והזיעה שעל הזרועות שלי מתאדים יחד בשמש. שייכים יחד

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-48814041747602124082009-05-28T12:37:00.000-07:002011-09-13T12:04:48.208-07:00

05:00: השעון בפלאפון מצלצל. בחוץ שחר חיוור, ציפורים שבדרך כלל אני לא ערה לדבר קיומן (תרתי משמע) מצייצות על העץ שמחוץ לחלון. לובשת ג'ינס מוכתם בקמח וגופייה אדומה מהוהה מהודו (רק בשתיים בצהריים אגלה שאת החזייה לבשתי הפוך).שוטפת פנים, מצחצחת שיניים וקדימה לדרך.אני פותחת הבוקר את הקפה, עושה את אפיות הבוקר. מחרתיים ערב שבועות. ליזה אפתה עד ארבע בבוקר, כך שלא ממש העזתי להתלונן על ההשכמה המוקדמת. אחרת

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-66255136687747791142009-03-29T15:05:00.000-07:002011-09-13T11:53:20.742-07:00

אני מתכוונת לחרוג כאן מהרגל שהוא על גבול העיקרון ; לא לערב עניני דיומא - כלומר תקשורת, טלוויזיה (שאצלי היא ממילא רק מעמד לעציצים), אקטואליה, סרטים – בהגגת הווירטואלית שאני כותבת כאן.ולרגל מה, אתם שואלים את עצמכם.ובכן. אתמול נהגתי במהירות שיא מהוד השרון לתל אביב, לבושה בעירוב מוזר של בגדי ריצה וג'ינס ששאלתי מאחותי, כדי להספיק לראות סרט תיעודי ישראלי שנקרא "הגלגול". מזל גדול שהספקתי ואפילו מצאתי

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-78424685257268559232009-03-13T13:07:00.000-07:002011-09-13T12:12:44.195-07:00

הוא נפטר בשנת 84', מהתקף לב. כשהייתי בת שבע.ישבתי על ספת העור בסלון ואימא כיבתה פתאום את הטלוויזיה, באמצע התוכנית שאהבתי."סבא מת", היא אמרה, בלי הקדמות. ובשפת המקור, Nonno e' morto."אימא, תדליקי את הטלוויזיה", ביקשתי באיטלקית המושלמת שהייתה לי אז, בתחינה כמעט. אני ממש זוכרת עד כמה רציתי שהיא תדליק שוב את הטלוויזיה. להיאחז בביטחון של המסך המרצד עם הדמויות המצוירות. להרחיק מעצמי את המילה הזאת, מוות

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-6104507381560820132009-02-28T08:39:00.000-08:002011-09-13T12:13:00.799-07:00

תמיד היו לה חלוקים צבעוניים עם דוגמאות מסובכות, שהיום קוראים להן רטרו ומוכרים בחנויות יד שנייה במחירים מופקעים.היה גם מתקן סודה עם פקק אדום וכיסוי סרוג, שתמיד נראה לי כמו סוודר. והייתה מעלית ישנה ומתפרקת, עם ריח של שקיות זבל. וסרטים מצריים בערוץ הראשון ביום שישי בצהריים.בארוחת הערב היינו יושבים בפיג'מות צבעוניות, חמושים בכפית ארוכה ארוכה ודולים דייסת סולת מתוקה מתוך סיר כתום וישן, עם ידית

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-90884511978563958562009-02-21T08:29:00.001-08:002009-02-28T07:59:32.306-08:00

אתמול היה יום רביעי, המכונה אצלי "יום הדודה המצטיינת", שבו אני מכתתת רגליי לרכבת להוד השרון, אחרי יום עבודה, כדי להשתתף בטקסי הערב של האחייניות שלי. מגיחה לכמה שעות לתוך עולם של פליטות חלב על השטיח, "אבל אמא רק הרמתי אותה" (יללות ברקע), פינות של שידה שפוגשות מצח, גרביים שלא מוצאים את בני הזוג, וכיוצא בזה רגעים מצחיקים, מעצבנים, מתישים ומאלפים גם יחד. אז אחרי כל זה, בשעה תשע אפס אפס, כשכל המלאכיות

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-5148008679775192592009-02-21T08:00:00.000-08:002009-02-28T08:04:20.206-08:00

עשר בלילה. השעה המושלמת לעלות על האופניים ולשים פעמיי, או גלגליי, לדרום-דרום תל אביב. לראות איך זה שם בשעת ליל כזו, ברחוב הרב ידידיה פרנקל, שבו אני שוקלת למקם את עצמי מחדש, בגלגול הדרום תל אביבי שלי. הלאה הרחובות המצוחצחים, השיחים הגזומים ותשלומי וועד הבית המופקעים. זה הזמן להוריד את רמת החיים, את שכר הדירה, ולהתרועע קצת עם עובדים זרים, זקנים בדמי מפתח ומוכרי פלאפל. שלא לומר נרקומנים, זונות,

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-17445076184336190542009-02-21T07:33:00.001-08:002009-02-28T08:05:02.159-08:00

אני מתהלכת כבר כמה ימים ברחובות הצפופים והסואנים של ניו דלהי ומנסה, ללא הצלחה, למצוא מילות סיכום הולמות שיתארו את הארץ המרתקת הזו, את אנשיה ואת המסע שלי בין השניים. אבל החוויה חומקת ממילים ; אני משליכה את רשת הדייגים שלי לתוך האוקיינוס ההודי, כדי לגלות כל פעם מחדש שהחורים גדולים מדיי.הבוקר, תרה אחר השראה, ביקשתי מנהג ריקשה שייקח אותי לאחד המונומנטים המפורסמים של ניו דלהי ; מבנה אדיר מימדים, מסותת

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-56863533583990554922009-02-21T07:25:00.000-08:002009-02-28T08:05:27.891-08:00

פרפרים:זו שעת צהריים בנגרקוט שבעמק קטמנדו.אני ורוברט יורדים לאט במדרון, אחרי טיפוס של 2000 מטר. סביבנו עמקים מוריקים, טראסות, שמש, עצים ופרפרים. מוצאים פיסת דשא זרועה פרחים לבנים קטנטנים. רוברט מתיישב על הדשא וכותב ביומן. אני מוצאת ספסל עץ שמשקיף על העמק ונוף הכפר הנפאלי.אני אוחזת במצלמה ומחליטה שאצלם פרפר ; הרי אני רואה אותם מרחפים סביבי בעשרות.אלא שכל ניסיון ללכוד פרפר בעדשת המצלמה נדון מראש

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-9989831561218408502009-02-21T07:19:00.001-08:002009-02-21T07:22:57.071-08:00

אני וזוג בלגים נכנסים בבוקר בהיר אל תוך ג'יפ בלה. נוסעים במורד חמישה ק"מ, יוצאים מתוך העיר והפיח של תחנת האוטובוסים. חוצים את עמק האינדוס בכביש משובש, תעלות השקייה, חלקות מעובדות, שמש. בצדי העמק מנזרים מתפוררים כנגד פסגות שמתנשאות שחורות ומושלגות מעל העמק.ואז מתחיל טיפוס איטי אל מעבר ההרים, אל גובה 5500 מ'. הג'יפ כמו אבן קטנה בתוך נוף האדירים הצחיח והפראי הזה. חוצים את המעבר. פועלי כביש מפויחי

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-87414438037649214632009-02-16T12:22:00.000-08:002009-02-17T14:19:43.552-08:00

יקירי. חשבתי שהכי נכון יהיה לשגר את התיאור של הרגע הזה אליך, כי אתה מכולם תטיב אולי להבין אותו.השעה חמש וחצי בבוקר, ברכבת מגוראקפור (גבול הודו-נפאל) לדלהי.רכבת הלילה מתעוררת משינה, הדרגשים מתקפלים, הילדים כבר מתרוצצים, ברקע השקשוק הקצוב של הרכבת על הפסים, זה שערסל אותי אתמול בלילה לתוך שינה עמוקה ללא חלומות.אני פוקחת את העיניים ולפרק זמן שמרגיש ארוך וקצר גם יחד - אני לא יודעת מי אני, מאיפה אני -

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-27208523827528990892009-02-16T11:34:00.000-08:002011-12-04T00:32:55.536-08:00

אני ואחי נפגשנו השבוע כשעל הפרק משימה ביזארית משהו ; למצוא תריס ישן וגדול מעץ, מאלו שאפשר לראות עדיין בבניינים תל אביביים ישנים. לבנטיניים, יפים, עם טעם של פעם. אם אתם תוהים מה עניין תריס עץ והר סיני, אומר רק, כדי להשאיר את כולכם סקרנים, שזה קשור לעיצוב של בית הקפה שאני ואחותי פותחות בימים אלו ממש. בכניסה לשוק הפשפשים ביפו נעצרנו לרגע קט ואמרתי לאחי לאט וברור ; "אנחנו נמצא היום תריס ישן מעץ".

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-67791269081495082442009-02-16T11:28:00.000-08:002009-02-28T08:08:13.211-08:00

"....זה היה ערב כלולותיה. הנסיכה איה פסעה סביב-סביב לגן, שקטה ועצובה ונפרדה מכל הדברים שכה אהבה, כאשר לפתע נשמעה אנחה, שכאילו השיבה לאנחותיה שלה. היא סבה על עקביה ודמיינו מה רבה הייתה הפתעתה כאשר בין פרחי האדמונית החביבים עליה, עמד בחור צעיר ויפה תואר וכתפיו מכוסות בגלימה ארגמנית רקומה פרחי אדמונית מזהב. הצעיר התבונן בנסיכה במבט מתוק מאין כמוהו, חייך חיוך עצוב שנגע עד עמקי לבבה ואז נעלם כמות

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5652078881861137572.post-9843701156557997832009-02-16T09:33:00.000-08:002009-02-28T08:27:58.295-08:00

היום שלי התחיל בשש ורבע לפנות בוקר. התעוררתי אחרי משמרת ערב, עייפה, הפוכה, בלי חשק. בטח לא למשמרת הכפולה שחיכתה לי היום. נהגתי מזרחה מול השמש העולה, מסתנוורת, מחכה כבר לקפה של הבוקר, שהוא נחמה קטנה בבקרים כאלה. הפוך. עם הרבה קצף. לפעמים, כמו הבוקר, דנה מקדימה אותי ומכינה לי אחד עם לב, או תפוח. ואז למהר, להפוך שולחנות, לפזר סוכרים על השולחנות, לפתוח קופה. לפני שיסתערו עליי כל משכימי הקום של הוד

Clarahttp://www.blogger.com/profile/12907301059851753527noreply@blogger.com0